שאלות ותשובות רמ״א · חלק כ״ה סימן ג׳

והנה אחר שכתבתי זה שלחתי אחרי תרי ספרי דווקני שבעירנו כדי לירד לעומק הענין, האחד המיוחד הישיש האלוף הר"ר שלמה יצ"ו, ומשנהו הנכבד והיקר הח"ר יעקב יצ"ו. ושאלתי את פיהם איך הם נוהגים ואמר הרר"ש הנ"ל איך שדרכו להוסיף או למעט משיעור כי היכי דלא להוי פתוחה גמורה, ושמחתי שכוונתי לקבלתו, וה"ר יעקב הנ"ל אמר שדרכו לעשות ממנה פחותה גמורה ואמר שקבל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף שיטה כו', דר"ל אחר שכתב הפרשה הנקראת פתוחה יעשה לה היכר בסופה כלומר שמניח חלק כשיעור או בסוף שיטה שגמר הפתוחה או בתחלת השיטה מפרשה הבאה. וכן סתומה צריך שיעשה ההיכר בסופה כמשמעות הרא"ש ובנו, ועוד דאל"כ פרשת קדש לא מיקריא פתוחה, מצורף דהדיבור דלעיל המתתיל ועושה הפרשיות סתומות אתי כפשוטו וכמו שהזכיר החכם השלם כמהר"ר משה נר"ו הוא פירוש דבריו ומחא ליה אמוחיה באמרו ולדעת הר"מ צורת הפתוחה והסתומה הוא בתחלתה כמו שנראה מתוך דבריו מפירוש שכתב בפ"ח אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה באמצע השיטה השנייה עכ"ל. אמנם מיניה וביה אבא נשדי ביה נרגא, דהא כתב על הא דכתב הרא"ש וז"ל ואם סיים פרשה סתומה בסוף השיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שנייה עכ"ל. דמשמע בשכבר סיים הפרשה סתומה יניח החלק המורה עליה שהיא סתומה אפשר ליישב ולומר דסתומה פירוש מסויימת וה"פ ואם סיים פרשה מסויימת עכ"ל, הכי נמי י"ל דברי הרמב"ם ומתחיל הפרשה שתהא מתחלת בתחלת כו'. אמנם תירוץ דחוק הוא דמה לו לכפילות זה למימר ואם סיים פרשה מסויימת וכן ומתחיל הפרשה שהיא מותחלת לימא אם סיים פרשה בסוף כו' וכן ומתחיל הפרשה בתחלת שיטה השנייה. וכן לאידך פירוש דפירש וז"ל אפשר דסתומה ע"ד ועושה פרשיות סתומות וכתבו התוספות דמיקרי פרשת והיה סתומה משום דמסיימא בסוף השיטה ה"נ האי דקאמר הרא"ש כו' כלומר ואם סיים פרשה סתומה דהיינו בסוף שיטה עכ"ל. נימא ה"ה איפכא קורא הרמב"ם בלשון מושאל הפרשה הבאה אחר הפרשה הפתוחה פתוחה בהיות חלק הרבה ביניהם א"נ בהיות שפותחת בראש שיטה כסברתו שפרשה המתחלת אחר הפתוחה לפי שאנו עוסקים בו מתחלת בראש שיטה והתחלה זו עושה שפרשה המסויימת הויא פתוחה לכן קורא אותה פתוחה ע"ש פעולתה וק"ל. ומה שכתב וז"ל והכי דייק לישנא שמביא הטור ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה עליונה של ראש הדף חלק כו' ואיכא למידק דהל"ל ואם סיים הסתומה בסוף הדף ובסוף השיטה וכתב דסוף הדף משתמע כו' אף סוף השיטה כו' אמרינן (בפרק הקומץ דף ל'.) הכותב ספר תורה בא לו לגמור לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר והולך עד סוף הדף ואח"כ כותב לעיני כל ישראל באמצע שיטה, נראה דסוף הדף לא משתמע עד סוף השיטה ג"כ אלא סוף הדף מיקרי בשיטה אחרונה אפילו באמצעה כו'. אי משום הא לא איריא דלעולם נימא היכא דאומר בסתמא עד סוף הדף ר"ל סוף באורך וברוחב, ושאני הכא דפירש בהדיא שר"ל באמצע הדף באמרו מקצר והולך עד סוף הדף דהיינו כזנב שלש שתים אחת. ומ"מ הוצרך להזהיר היכא שכותב שיטות מיושרות ושוות עד סוף הדף יצמצם בשיטה אחרונה לעיני כל ישראל באמצע שיטה להראות שנגמר כדכתב המרדכי דכשמסיים בסוף השיטה כמו שאר השורות נראה כאילו רוצה לכתוב יותר עכ"ל. ואפשר מה"ט כתב הרמב"ם שפרשת ויעל היא סתומה אע"פ שהיא מסיימת באמצע שיטה בהיות שהפתיחות שם אין בא להורות על הפרשה אם תהיה סתומה או פתוחה רק על התורה שנגמרה, אלא למד הרמב"ם ק"ו מפרשת ויחי שהיא סתומה מפני שנסתמו עיניהם של ישראל כו', וק"ו באבוד איש כזה שהעידה עליו התורה דלא קם וגו' ואשר הוציאם מגלות (מצרים) ולמדם תורה שהיא סם חיים וחכמה ובינה לעיני כל העמים ואבדו הרבה דברים נפלאים בגויעתו שע"י כן באו לגלות המר הזה כידוע לחכם ונבון כמוך. וא"ש מה שהקשית עוד וז"ל יקשה במה שאמרו (בפרק הקומץ דף ל') איני והאמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע הדף ההיא באמצע שיטה איתמר, דא"א לומר דבאמצע שיטה איתמר דא"כ הל"ל דפרשת ויעל היא פתוחה ומינה הוה ידעינן דהיא מסיימת באמצע שיטה דאי מסיימת בסוף השיטה היא סתומה כמו פרשת והיה כו'. ע"כ לומר דודאי היא סתומה ומ"מ מסיימת באמצע שיטה והרמב"ם מנאה לפרשה סתומה לכללה עם שאר הסתומות שבתורה, והטעם ידוע ממנינם שכתב הרמב"ם סכום כל הסתומות עט"ש והפתוחות ר"ץ (עוד יש רמז שע"ט ר"ץ, גם יש בזה סוד למקובלים). ועוד י"ל לאידך גיסא דלא הוה ידעינן דהיא מסיימת באמצע שיטה דה"א אע"ג דמסיימת בסוף שיטה הויא שפיר פתוחה כמו פרשת קדש דהויא פתוחה לפירושו דצריך להראות הפרשה בראש פרשה אע"פ דאין שום היכר בראשה. מ"מ כיון דאין קודם לה דבר מיקרי פתוחה ה"ה הכא נמי כיון דאין אחריה דבר מיקרי פתוחה בלא שום היכר, להאי פירוש דמראינן ההיכר בסוף, והא דמהר"י קאר"ו ומהר"י אבוהב אינם מפרשים כן היינו משום דבאו ליישב מנהגנו וק"ל. ומה שכתב מהר"י שונצין נר"ו וז"ל שאם מה שכתב הרמב"ם והטור ששלשת הפרשיות תהיינה פתוחות ופרשה אחת סתומה הויא מימרא דאיתמר הכי בשום מקום היה מקום לחלוק שאמרה אמנם כו' ולא יצא להם דבר זה אלא ממה שאמרו בגמרא (בפרק הבונה דף ק"ג:) סתומה לא יעשנה פתותה פתוחה לא יעשנה סתומה דמיתני גבי ספר תורה וסבירא להו לרבוותא דפרשיות של תפילין צריך לכותבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות כו', וכיון שכן הן שיהיה סימן הפתוחה בראש או בסוף אין כאן מקום להכשיר שהרי אין הכוונה אלא לעשותם ע"ד שנכתבו בספר תורה ובס"ת בסוף שמע איכא סתומה וכן בראש והיה כו' עכ"ל. לטעמיה קשה מנ"ל לרבוותא לבדות דבר גדול כזה מלבם הפרשיות של תפילין צריך לכותבן על סגנון שכתובות בתורה אם פתוחות פתוחות כו' ואם שינה בהם פסולות, ע"כ צ"ל דהלכתא גמירי להו איש מפי איש, מעתה נאמר דלא יצא להם זה מההיא דפרק הבונה דלא ס"ל דצריך לכותבו על סגנון שהם כתובות בתורה רק הם מקובלים איש מפי איש דשלש פרשיות הראשונות תהיינה פתוחות והאחרונה סתומה בהיותה דרך תוכחת מוסר ולעולם היכר פתוחה וסתומה הוו בסוף. עוד כתב וז"ל ואין לומר שהסופרים טועים בין פרשה לפרשה שמצאתי בחבור אחד שנקרא ברוך שאמר חברו סופר אשכנזי בזמן מהר"ם מרוטנבורג שכתב וז"ל כל השיטין הראשונות בין ביד בין בראש יאריך מאוד כדי שיהיה בשיטה אחרונה פתותה כשלש פעמים אשר כו', ובפרשת שמע של היד יאריך מעט בתי"ו של ואהבת כו', ובפרשת שמע של הראש יאריך הלמ"ד של ובכל קצת בשביל הפתוחה שבשיטה הרביעית, ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה לגמרי בין בראש בין ביד עכ"ל. וה"פ דבריו שהשיטין הקודמות תהיין ארוכות כדי שיוכר הפתוחות שבסוף הפרשה שהוא כשיעור ג"פ אשר. ולהיות שע"פ הקבלה כתב המחבר הזה כו' כתב להאריך בתי"ו של ואהבת שלא ישאר גליון יותר מכדי הצורך בצד שמאל, ואחרי אותה שיטה ימשכו שאר השיטות עד השיטה השביעית שהפתוחות בסופה באופן שתהיה הפתיחה נכרת לעין, וכן בפרשת שמע של ראש כו' נמצא שסוף שיטה ראשונה ובכל וכתב להאריך בה בשביל הפתוחה שבשיטה רביעית משמע בהדיא דלאו שגגה היא הפתיחות שבסוף שמע עכ"ל, מדספר כ"כ בשבחו וכתב שחברו סופר אחד בזמן מהר"ם ר"ל לכן יש לסמוך עליו, גם אח"כ הוסיף לומר שע"פ הקבלה כתב כו' הרי יש לסופרים אשכנזים על מי לסמוך ואותו מחבר היה בקי בהלכות ס"ת תו"מ דהרמב"ם והרא"ש טפי מינן ומביאן בחבורן והיה בימיו דהרא"ש ובנו דהיו בימי מהר"ם ומסתמא שמע מפיהם ואפ"ה כתב דיש לכוין כדי לעשות הפתוחות דבסוף שמע אע"ג דכתב בהדיא בסוף דבריו ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה לגמרי בין בראש בין ביד, ע"כ צ"ל דס"ל דהחלק שמניחין להודיע שהפרשה פתוחה או סתומה יש להניח בסוף כדלעיל ויש לפסוק כוותיה, כמו שפסקו ז"ל כשמואל וכרב נחמן בדיני להיותם דיינים ונחתי לעומקא דדינא ה"ה ספרי בדידהו נחתי לעומקי בפרט מאתר שהיו בזמן הגדולים ובודאי שמשם (היתה לו זאת ושכך קבל) (ומ"מ אינני מחליט האי פירוש ואפרש לקמן שהתפילין כשרים אף אי מניחין החלק בתחלה. גם אפשר לומר ששני הפירושים אמת ותלוי בדעת הסופר אם רוצה מניח היכר כל הפרשיות בסוף ואם רוצה מניח בתחלה ואתי לישנא דהרמב"ם והרא"ש כפשוטו ובהא מודינא דלא יניח מקצת בסוף ומקצת בתחלה דישתנה המכוון לגמרי דלא ידעו איזו סתומה או פתוחה אי אדבתרא קאי אי אדקמא וק"ל). ותמהני שכתב הרב וז"ל משמע בהדיא דלאו שגגה כו' וצריך לתת לב כו' ויראה לי דנמשכו הסופרים האשכנזים אחרי דעת התוס' כו' עד ואם כן גם בתפילין ראוי לעשות פתוחה כו', כל זה משמע שבא לתרץ המחבר הנ"ל, והלא כתב המחבר בהדיא ופרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה כו' נמצא שצלל במים אדירים והעלה בידו חרס. ומאד מגומגם אצלי האי משען דרצה להוכיח מהתוס', עד שיצדק לקרות עליו משענת קנה רצוץ. ע"כ לא באתי להאריך בביטולו. אפס כדי שלא ליתן פתחון פה למימר דלהכי פסלי רבוותא אם שינה וכתב סתומה פתוחה פן יבא לעשות פתוחות סתומות כדכתב מהר"י שונצין נר"ו, אומר אני מאחר דפתוחה לא יעשנה סתומה גופה הויא כמו גזירה אטו ס"ת מדלא כתיב ולא רמיז לא גזרינן גזירה לגזירה וק"ל. ועוד במחילה מכ"ת סברא זרה היא זו למימר דיש לגזור אם כתב סתומה פתוחה אטו יבא לשנות לעשות פתוחות סתומות דגזירה כי האי לא אשכחן. תינח אי הוה עוד איזו פרשה גבי תפילין שפסולה אי כתב פתוחה הוה מקום לגזור בפרשת והיה שג"כ מצוה בסתומה למפסלה בדכתב פתוחה אטו אותה פרשה כי היה דרכם ז"ל להשוות מדותיהם כדי דלא ליתי ההמון למיטעי להשוות לקולא. אמנם כשיטעו לעשות מסתומות פתוחות היינו משום שרצו להשוות כתיבתן ודאי שוב לא יטעו בהפכו וק"ל. ואפשר מאחר דפתוחות ש"ד ומסקנת התוס' והרא"ש במזוזה ספרי דידן נהוג בפתוחה גזירה אטו שלש ראשונות דפסולות אי עבדינהו סתומות אף אי מפרש דההיכר הוא בסוף כל פרשה ופרשה, גם א"ל דטעם דרבוותא משום דגזרינן אטו ספר תורה א"כ במזוזה נמי ה"ל למיגזר. לכן אמינא אם קבלה נקבל ואם לדין יש לחלוק ולחלק כמו שכתבת וכמו שאכתוב עוד בעז"ה: