שו״ת מהר״ם פדוואה · חלק נ״א סימן ג׳

וע"ד השבח שתבעה דינה מחלקה אין בידי לחייב ראובן לתת לה שבח דלא מצינו שבעלי חובות או מקבלי מתנות יכולין לתבוע ריוח מן היורשין במה שהשביחו הם היתומים במטלטלין ואפילו במקרקעי אמרינן בפרק המקבל אם אמרו היתומים אנו השבחנו מביאים ראיה והוא שלהם אף כי הקרקע הוא אפותיקי אמת הוא דיראה שם ברא"ש וכן ברמב"ם בפרק כ"א דלוה ומלוה בפנים ובהג"ה שר"ל התלמוד שמדיינים ביניהם רק על ההוצאה אבל השבח היתר על היציא' הוא לב"ח ובנ"י פרק המקבל וכן במגיד משנה בפרק כ"א הנ"ל מפורש ג"כ שאלו לא היה החוב רק כשעור ארעא לבד אז יזיק ליתומים טענתם שהם השביחו דאלו השביח אביהם אין לב"ח עסק בשבח ואם הם השביחו נוטל הב"ח השבח ונותן להם בדין יורד לתוך שדה חבירו מאחר שהוא אפותיקי אבל עתה שהחוב הוא כשעור ארעא ושבחה אם הוא השביח האב נוטל הכל ואינו משלם שום הוצא' ואם היתומים השביחו משלם הוצא' וע"ש כי הלכות עמוקות הם ויהי מה בדבר כנדון זה שאינו אפותיקי ולא קרקע רק מטלטלין ואין שייך לומר שהחוב בשעור קרן ושבח' באשר החוב הוא כשעור חצי חלק של זכר הנמצא בשע' מיתת יעקב אין שייך לומר שהשבח הוא שלהם וכן בשאר בעל חוב אשר יהיה לו לקבל סך מה בעזבון המוריש ונתאחר מלתבוע פשיטא שלא יוכל אח"כ לתבוע שום שבח שהשביחו היתומים המטלטלין דברא כרעיה דאבוה הוא באלה דכמו שבעל חוב של האב בחייו לא יוכל לתבוע רק הקרן ולא שום שבח אף אם נתאחר לקבל חובו ימים רבים אחרי נשלם זמנו ככה גם כן מן היתומים לא יוכל לתבוע כשאין כאן לא אפותיקי ולא קרקע המשועבד ואפילו בטול כיס אינו שייך הכא דבמרדכי פרק הגוזל קמא כתב וז"ל אמנם כן הוא המבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא אם נותנו לו מתחלה לקנות בו להרויח וחזר ואמר לא קניתי לך או לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא משום שאמרו חכמים מותרין ישתמש בהן כו' ואפילו אם הם צרורין אף על פי שחטא מסיק שם שפטור מן הריוח וא"כ שום חוב אינו עדיף מפקדון וק"ל. ואין ראיה לחייב ראובן בשבח מהא דתנן פ' מי שמת האשה שהשביחה הנכסים השביחה לאמצע אם אמרת ראו כו' ופריך בגמרא אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה אמר רבי ירמיה באשה יורשת ופי' רשב"ם בלשון אחד וז"ל או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים נמצא שבעבור שצוה שתטול כחלק אחד הבנים יש לה גם חלק בשבח דשאני התם דהיא השביחה ואדרבא משמעתא היא יש להביא ראיה שבנדון זה אין לדינה חלק בשבח דשם פוסק רשב"ם וז"ל הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה. ובמרדכי שם תשובה ארוכה מרשב"א וחולק על מה שאמר רשב"ם שתגבה כתובתה מן השבח אם השביחה סתם וסובר שהשבח ליורשין ולא תגבה כל כתובתה מעתה נאמר למעט המחלוקת דע"כ לא קאמר רשב"ם דגובה עד כדי כתובתה אלא היכא דהיא השביחה אבל אם היתומים השביחו או הנכסים מעצמם השביחו אינה גובה מהם. ובזה יתרץ המשנה דבכורות שמקשה רשב"א ממנה לדברי רשב"ם ואף אם היא השביחה אין לה יותר מסך כתובתה והמותר ליורשין אפילו לרשב"ם וה"ה לבעל חוב, אף על פי דבעל חוב עדיף דגובה את השבח כדשמואל פ' המקבל היינו כדי חובם כדמסיק שם דמסיק ביה שעור ארעא ושבחה ויהי מה לא מצינו בשום מקום שאפילו ב"ח דעדיף מכתוב' שיקח מן השבח יתר מחובו אם לא בקרקע ואפותיקי בכן אין בידי לחייב ראובן שום שבח לתת לדינ' נמצא העולה מכלל דברי שיחשבו הנכסים אשר עזב המת ז"ל כמה היו באותה שעה וינכו מהם העשירית שהיה ראוי להבת הבתולה להשיא' ומן המותר תקח דינה כחצי חלק זכר בלי שבח ואיש על מקומו יבא בשלום. נאם מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן: