שו״ת מהר״ם פדוואה חלק י״ד סימן ח׳

אמנם בנדון דידן שלא נשא המארס עדיין ובאירוסין לא עשה עדיין שום דבר. כי הלכה כרבא פרק עשרה יוחסין שדוקא בעל לוקה אבל קדש לבד לא לקי כדמפורסם א"כ אם יעמוד וישאנה יקרא עושה מעשה לכתחלה בכן אמר המארס הזה אשר לבו נוקפו מעיד על קדושתו היותו מיוחסי הכהונה השומעים לרחק ולא לקרב כדאמר רבי שמעון בן גמליאל במסכת עדיות שהכהנים המיוחסים נהגו סלסול בעצמם לקדש עצמם במותר להם ואינם שומעים לקרב כל שכן בכאן שיש לו ג"כ גדולי עולם האוסרים ולבו נוקפו בכן אומר שאין כאן בית מיחוש לתקנת ר"ג כי לא גזר ותקן במקום שיש מצוה או חשש איסור דבמרדכי כתב בשם רבינו תם דאשה העוברת על חרם או על שבועה דיכול לגרשה בעל כרחה וכתב דפשיטא דלא תקן ר"ג מ"ה לעכב על ידו שלא יעשה מצוה. נמצא שהמארס הזה ג"כ יכול לגרשה בע"כ ולא יחוש לתקנת ר"ג באלה ואם אולי לא יוכל לגרש על כרחה כי תתעלם ממנו או ירא לנגוש למקום אשר היא שם מחמת משפחתה תשב עד שתלבין ראשה והוא ישא אחרת הגונה לו כי גם תקנה זו שלא לישא שתי נשים לא תקן רבינו גרשום במקום מצוה אף כי המפקפק יוכל לערער ולומר כי תקנה זו לישא שתי נשים אין כח ביד מורה להתירה אפילו אם יש לו טעם נכון כי זה לשון התקנ' חרם תקנת הקהילות שלא ישא איש שתי נשים ואין להתירה רק במאה אנשים מן שלשה קהילות ומן שלשה ארצות וגם אותם לא יסכימו אם לא יראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במשכונות או במעות עכ"ל התקנה הרי שאפילו כי יש להם טעם מבורר הצריכו ק' אנשים מן שלשה מדינות ומן שלשה קהילות אכן נראה שמה שאמר טעם מבורר להתיר היינו במקום שלא נוכל לומר שלא חלתה בו התקנ' אך חלתה התקנה רק יש צורך וטעם מה להתיר התקנ' בזמן מה מן הזמנים או לעקר התקנה מכל וכל. אך במקום שנוכל לומר ולדון בכאן לא תקן ר"ג מעולם כנ"ל הכח והרשות נתונה לנו והכרח לנו לומר כי כן הורה הרשב"א בתשובותיו בסי' ר"פ על מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה וכתב וסובר אני שלא תקן הרב בזה. ומבואר בתשובתו ההיא שמותר בין לגרשה בין לישא אחרת וז"ל נימוקי יוסף בפרק הבא על יבמתו בכיוצא בזה שישא אשה אחרת מפני מצות פריה ורביה לא החרים רבי' שמשון ז"ל וכו' ולא אזלינן בהא נמי בתר מנהגא עכ"ל הריטב"א ודבר זה כתב הספר הנ"ל שני פעמים באותה שמעתתא. עוד נכון לומר שתקנת רבן גמליאל שלא לישא שתי נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו כי חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסייס והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי אבל אחת מהן ארוסה בנ"ד שלא יוליד ממנה וליכא למיחש לתקון הבנים ואפילו לזון אותה נראה שאיננו מחויב אף כי לארוסה יש לה מזונות כדתנן בפרק אף על פי הגיע זמן ולא נשאו וכו' הא מפורש בריש כתובות דדוקא אם הוא מעכב ואם הגיע זמנו באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס בתקנת' דרבנן אינו מעל' לה מזונות ובנ"ד נמי חשש איסור דרבנן רובץ עליו למנעו מלכנוס ואדרב' דמי להא דבעי רבי אלעזר בפרק יש מותרות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה מזונות או לא היכי דמי אי דיתבי תותיה בעמוד והוצא קאי מזונות אית לה לא צריכא שהלך למדינת הים כו' כן הוא הנדון הזה דמארס זה בעמוד והוצא קאי לדברי המחמירים כנ"ל ומבקש לגורש' והיא תמאן להתגרש. או דמיא לכל הפחות לאיילונית דאין לה מזונות כדתנן בפרק אלמנה ניזונית דאף כאן לפי השאלה נראה שטעות היה דלא ידע רנון זה קודם שקדשה. מ"מ לא אטפל באלה לבטל הקדושין בגלל אלה לומר קדושי טעות היו חלילה לכל הפחות צריכה גט מדבריהם דקדשה סתם כדאיתא בפרק המדיר ולא אאריך באלה אמנם להוציא ממנו ממון דמזונות יגדל כחו ויוכל לטעון היותו מוטעה והמוציא מחבירו עליו הראיה מכל הני טעמי נראה שאין חייב במזונותי' ונמצא שנוכל לומר רבינו גרשום לא תקן בזה והבו דלא להוסיף על התקנ' כי אם כלשונו הברור דאין לישא שתי נשים:

שו״ת מהר״ם פדוואה · חלק י״ד סימן ח׳

על התשובה הזאת