מלמד להועיל חלק ג · חלק ק״א סימן ה׳

ועתה עלינו לסתור דברי המבקר הלזה ולהראות לכל כי דברי חז"ל עתיקים ומקובלים הלכה למשה מסיני. תחלה נאמר כי בראייתו מדברי הספרי עשה מעשה אחיזת עינים כי הביא תחילת דברי הספרי ועשה עצמו כאלו לא ידע מה שכתוב שם בסוף המאמר אחר המלות והנה עד שקר העד. וזה לשון הספרי שם יכול אף משנחקרה עדותן בב"ד ת"ל שקר ענה באחיו אמור מעתה כל זמן שב"ד צריכין להן ולא משנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל הספרי. עיניך הרואות שהספרי למד כאן מקרא אותה ההלכה ששנינו בתוספתא סנהדרין פ"ו וכתובות פ"ב: עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנים עכ"ל התוספתא. ונראה שהספרי דרש קרא דוהנה עד שקר העד אהכחשה דאע"ג דקרא בעדים זוממין מיירי מ"מ האי קרא דודרשו השופטים וכו' והנה עד שקר הער בא ללמד ג"כ האיך ע"י הדרישות יובן שהעדים שקרנים אם העד שקר דהיינו אם עושה עצמו שקרן שאומר מבודה אני או עד שקר העד דהיינו שהעד האחד עושה את העד השני שקרן שבדבריהם סותרין זה את זה. אמנם זה רק קודם שנחקרה עדותן אבל אם נחקרה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור ואם הוזמו יענשו בכאשר זמם, ואף שדברי הספרי עדיין צריכים ביאור הוא פשוט וברור שאין משם ראיה כלום לדברי המבקר הנ"ל דאי אפשר לדרש בשום אופן דהספרי רצה לומר דאם העד עושה עצמו שקר או עושה חבירו שקר מיקרי עד זומם דהא הספרי עצמו מסיים דדוקא קודם שנחקרה עדותן יכול לעשות כן ואילו בעדים זוממין קיי"ל דאין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקין אומרין עד שיהרג הנדון ובשעה שנגמר הדין בודאי כבר נחקרה עדותן בב"ר. והנה האי דינא דאין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ודאי הלכה ישנה וקדומה הוא, וגם המבקר הנ"ל צריך להודות זה, שהרי בזמן הפרושים והצדוקים חלקו בדבר, והפלא שגם המחבר ספור דשושנה אף שלא היה בקי בהלכות כמו שאראה לקמן מ"מ ידע זה הדין, ועל כן האריך בסיפורו ואמר (בפסוק מ) שהעדה האמינה לשני הזקנים וגמרה דינה של שושנה למיתה על פיהם ואח"כ בא דניאל והראה לעיני כל שעדי שקר הם ונהרגו העדים. הנך רואה שאף המחבר הזה אינו מחייב מיתה לעדים זוממין אלא א"כ נגמר הדין על פיהם.