מלמד להועיל חלק ג · חלק ק״א סימן ד׳

ועדים זוממין איידי דאתא לידן נימא בה מילתא כדי לקיים דברי חז"ל שאמרו ודע מה שתשיב לאפיקורוס. הנה בימינו קם מבקר אחד ובקר ופקר ואמר שבימים קדמונים היו מפרשים מקראות דפרשת עדים זוממין כפשוטו שאם נמצא שהעדים עדי שקר עשו להם כאשר זממו לעשות לאחיהם, ונתברר הדבר שעדותן שקר באופן שמצינו במעשה דשושנה (בספרי האפוקריפים) ששני עדים העידו על שושנה שזינתה בגן ובא דניאל ושאל לכל אחד תחת איזה עץ זינתה והעדים היו סותרין זה את זה ועי"ז ידעו כולם ששקר העידו ונהרגו העדים ונתקיים בהם כאשר זמם. והמבקר הזה לא די לו לומר דהמחבר ספור שושנה פירש הכתוב באופן זה אלא הוא רוצה להוכיח שגם התנאים הקדמונים היו מפרשים כן כי לדעתו כן היא פירושא דמתניתן דקתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו את עצמן דהיינו שיכחישו זה את זה כמו במעשה דשושנה ולדעתו זה עיקר הפירוש בהלכה הקדומה, ורק בזמן מאוחר פירשו בו פירש אחר כמו שנתפרש במשנה כיצד וכו'. עוד הוסיף המבקר והביא ראיה מספרי בפ' עדים זוממין דאיתא שם: מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו, ועוד איתא שם: מניין שהעד עושה עצמו שקר שנאמר והנה עד שקר העד, ומניין שעושה חבירו שקר שנאמר והנה עד שקר העד ע"כ. כל זה מורה לדעת המבקר שפירוש הלכה הישנה כנ"ל ורק לאחרונים היה נראה דין זה כחומרא יותר מדאי ועל כן החליטו שלא לענוש את הערים אלא א"כ הוזמו בעמנו הייתם.