מלמד להועיל חלק ב · חלק צ״ח סימן ט׳

ועתה נדבר בדין פדיון ע"י שליח דהרמ"א פסק עפ"י הריב"ש דאינו פודה ע"י שליח והאחרונים חלקו עליו דהא בכל התורה קיי"ל שש"א כמותו, ועוד הקשו עליו מדברי הר"ן שכתב דפודין והאריכו בזה ובלבלו ועירבו יחד ענינים נפרדים דשליחות של פדיון יש למצוא על ידי שלשה דרכים הדרך הראשון שהאב נותן ה' סלעים לאחד ואומר הולך ותן מעות הללו לכהן בפדיון בני ובזה אין ענין לשליחות כלל שהרי באו מעותיו ליד כהן, והרי זה כצדקה וראשית הגז שמוטל על האדם לעשות בממונו ואין חילוק באיזה ענין שיבא ליד העני או הכהן אפי' ע"י חש"ו וכמ"ש כבר. ובהדיא אמרינן בבכורות ד"נ דרב אשי שלח המעות לרב אחא ע"י שליח. ולפיכך מ"ש הט"ז הלא שש"א כמותו ואם שלחו האב ונתן לו המעות למה לא יהא פדוי וכו'. הנה סבור דדין זה תלוי בשליחותא וליתא. הדרך השני אם אחד מזכה מעות להאב ע"י אחר ונותן אלו המעות לכהן בפדיון גם בזה הדבר פשוט דמהני דהרי מיד שזיכה לו המעות ע"י אחר זכה האב במעות הללו א"כ בנו נפדה במעות שלו, ואפשר דאפילו דעת האב לא בעינן וכמו שאבאר. הדרך השלישי אם אחר נותן מעות משלו לכהן בשביל פדיון בנו של פלוני או שהאב אמר לאחד תפדה את בני בשבילי במעות שלך ובזה יש ספק עצום דאפשר שהפדיון המוטל על האב אע"ג שהיא מצוה מ"מ הוא רק כחוב דעלמא כדקרי ליה בבכורות מלוה הכתובה בתורה ואם הדבר כן אין כאן שאלה דכל אדם יכול לפרוע חוב של חבירו בין מדעתו בין שלא מדעתו, דאע"ג דאמרינן בערכין (דף כ"א) במפריש קרבן על חבירו צריך דעת בעלים היינו משום דאמר לא ניחא לי דאתכפר בדאחרינא דאפילו בעולה ושלמים שייך קצת כפרה כמ"ש התוס' שם, וזה לא שייך בפדיון. או אפשר לומר דמצות פדיון הבן הוי כמו מצוה שבגופו דהתורה הטילה עליו שהוא עצמו או הבן יעשו זה הפדיון מממון שלהם וא"כ ל"ש בו שליחות כמו שאר מצות שבתורה וכמו שביארתי. וכן משמע גבי כסוי דאי לאו דכתב קרא ה"א דאם לא כסהו השוחט הוי כמו כסהו הרוח דנדחה מכסוי ועכ"פ ספק גדול הוא זה וא"א להכריע בלי ראי'. ובאמת שהבאתי קצת סמך מהא דבכורות (דף נ"ה) דדרשינן אך פדה תפדה וכן תעשה לשורך וכו' דמקיש בכור אדם למעשר לענין לקוח ומתנה משמע דלענין זה נמי מקשינן מה מעשר איתא בשליחות ה"ה פדיון מיהו אינו מוכרח. ויש לדקדק בהא דתנן בנדרים גבי מודר הנאה מחבירו דשוקל את שקלו ואמאי לא נקט רבותא טפי דפודה את בנו ולאשמעינן אגב אורחא דמותר לפדות ע"י שליחות. ומזה היה נראה דבאמת אינו יכול לפדות בן חבירו. אלא דיש לדחות דדא ודאי אחת היא דהא מצות שקלים ג"כ מוטלת על האדם לעשות אותה בממונו וכי היכא דיוצא אם אחר שוקל בשבילו ה"ה דיוצא ידי פדיון אם אחר פודה את בנו, ואם הדבר כן היה לנו ראי' דפדיון הוא כחוב דעלמא וצ"ע.