מלמד להועיל חלק ב · חלק צ״ח סימן ח׳

ויצא לנו ממ"ש דמצות אינן בכלל שליחות וכן בדין דמקידושין וגירושין ותרומה ליכא למילף דאינם אלא סילוק האיסור והכשר מצוה, גם שחיטת הפסח אינה אלא הכשר בעלמא כמ"ש התוס' ביומא (דף מ"ב) דלכך לאו עבודה היא הואיל ונוהג גם בחולין, ובלא"ה בשחיטה לא בעינן לא בעלים ולא שליחות. וכ"ת א"כ האיך ילפינן שליחות מדכתיב ושחטו י"ל מדקרי לי' כאלו כל ישראל שוחטין ש"מ עכ"פ דדבר שעושה חבירו הוי כאלו הוא עצמו עושה. שוב ראיתי דמחלוקת הראשונים היא. וז"ל התוס' בחגיגה (דף ט"ז) וליכא למילף להצריך שחיטה בבעלים מהקישא דושחט וסמך דהך הקישא לא הוי אלא מדרבנן. ותמה עליהם הטורי אבן דהא להדיא מקשה כן במנחות (י"ט) מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ומשני מדגלי רחמנא בפרו של אהרן וכו' וסיום דבריהם הם הג"ה מתלמיד טועה. ואני אומר שמיהר להחליט לתלות הדבר בתלמיד טועה ונעלם ממנו שגם רש"י פי' כן בפ"ק דפסחים (דף ז') בהא דמקשה פסח וקדשים מא"ל דבקדשים בעינן בעלים דמקיש שחיטה לסמיכה. ולענין קושית הט"א נ"ל דלק"מ דבמנחות מקשינן דכמו בסמיכה אין הבעלים בפנינו לסמוך הסמיכה בטלה לגמרי ה"נ נימא אם אין הבעלים שוחטים השחיטה פסולה, וע"ז תירץ דילפינן מפרו של אהרן דאין השחיטה פסולה. אבל קושיתם היא בענין אחר נהי דפסולא ליכא מ"מ נימא מהקישא דשחיטה וסמיכה שתהא עכ"פ מצוה על הבעלים שהן עצמן ישחטו, ואהא תירצו דההיקש אינו אלא מדרבנן ולכך אין על הבעלים אפילו מצוה. אבל דעת רש"י אינה כן דסבר דלענין זה ההקש קיים דמצוה על הבעלים שהם בעצמם ישחטו קרבן שלהם, והיינו דמקשה בפשיטות פסח וקדשים מא"ל, והוי מצות שחיטה כמו כסוי הדם דמצוה על השוחט, אלא דבכסוי ל"ש שליחות דהוי כמו מצוה שבגוף האדם וכמ"ש, אבל בקדשים דכתב רחמנא ושחטו אמרינן דאפילו אם שחט אחר בשליחותו הוי כאלו הוא בעצמו שחט וקיים המצוה. והיינו דכתב רש"י בקידושין מנין שש"א כמותו לשחוט קדשים, והפ"י הרבה להקשות בזה ולפמ"ש מיושב הכל על נכון. ומכאן קשה לי עמ"ש התוס' ביבמות ק"א דדרשינן וקראו לו הם ולא שלוחם וכן גבי סמיכה דרשינן ידו ולא יד שלוחו וכן במדידת ע"ע א"כ אדיליף מקדשים וגירושין דיש שליחות נילף מהני דאין שליחות. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהני תלתא הם מצות המוטלות על הב"ד או על היחיד הסומך ובמצוה ל"ש שליחות. ובלא"ה יש לפקפק בדבריהם דגבי חליצה דלא הוי אלא דיבור ליתן לו עצה ההוגנת ובדיבור ל"ש שליחות דמילי לא מימסרי לשליח וכן פסק מהרי"ט והארכתי בזה במ"א. וגם טעמא רבא איכא הכא במילתא שדברי ב"ד ועצתם הם נשמעים ומתקבלים יותר מאלו אם מוסרין דברים לשליח. ולכך הפוסקים באמת השמיטו דין זה ולא הביאו רק לשון המשנה הב"ד משיאין לו עצה הוגנת. וכן מה שהקשו מסמיכה תמוה דהיא ודאי מצוה שבגופו ממש ול"ש בה שליחות. ואדרבה איפכא קשה אמאי איצטריך קרא למעט יד שלוחו. ונ"ל דרש"י הרגיש בזה שפירש שם דשש"א כמותו דיליף מושחטו וקשה דשינה דרכו דבכל דוכתי בחגיגה ובב"מ רגיל לפרש דיליף מתרומה, אבל כוונתו לתת טעם דהאיך שייכא שליחות בסמיכה ולכך פירש כיון דגלי בקדשים דבשחיטה שייכא שליחות וסמיכה ממילי דקדשים היא וגם מקשינן סמיכה ושחיטה להדדי ה"א דגם בסמיכה שייכא שליחות. עוד יש לדקדק בדבריהם אמאי לא הקשו מרציעת עבד דהיא דוקא באדון ולא ע"י שליח וכ"פ הרמב"ם ועיין במש"ל וצ"ע.