מלמד להועיל חלק ב · חלק ס״ז סימן ז׳

ה. והכו"פ פי' דברי הרמ"א בב' אופנים או כפי' הלחם חמודות דמיירי שרואה מן כ"ז עד ל' בהמשכה ולכן כל הג' ימים בכלל הוסת וצריך לפרוש כל הג' ימים. ומה שהקשה הלח"מ מסי' קפ"ט (ע' ש"ך שם ס"ק ל"ט) דבתר תחלת הוסת אזלינן י"ל דהיינו באשה דרואה ג' ימים אמרינן תחלת ראיה עיקר אבל באשה שוסתה קבוע תמיד ביום ל' ומקדמת ג' ימים קודם לפרקה ובכל ג' ימים רואה א"כ ל"ל תחלת ראיה עיקר דהא אלו אין קבוע ויום ל' הוא קבוע וחזקה אורח בזמנו בא ואין ספק דסוף ראיה שהוא ביום ל' עיקר והנך דמים דמיקדמו היא לרוב דמים שיש לה מקדמי ואזלי ולכך אף ימים אלו בכלל וסת יחשב ומן כ"ז ואילך צריכה לפרוש והכל בכלל וסת יחשב והביא ראיה מנדה דף ל"ט ע"ב אם ראתה ב"פ בר"ח וג' ראתה בכ"ה ובר"ח דקובעת וסת לר"ח, אלמא אע"ג דלא ראתה אלא ב"פ בר"ח אמרינן ראית ר"ח עיקר וראי' דכ"ה היא תוספת דמים ולא אזלינן בתר תחילת ראיה ומכ"ש בשיש לה וסת בר"ח דאם אח"כ מקדמת שהוא רק תוספת דמים. ע"כ. ורש"ז שהבאתי לעיל (אות ג') תמה עליו דאישתמיטתי' דברי הראב"ד בס' בעל הנפש בשער הוסתות שהביא גמ' הנ"ל והביא ב' פירושים ולפי' א' אין חוששין לראיית כ"ה כל עיקר ולפי' ב' חוששין אף לראית כ"ה אבל לכ"ע אין חוששין לראיית כ"ו וכ"ז, וא"כ בנ"ד לכ"ע אין חוששין לכ"ח ולכ"ט ולראית כ"ז במחלוקת שנויה, ואף לחוששין לכ"ז היינו דוקא בלא נקבע וסתה לל' ממעין סתום כגונא דגמרא הנ"ל אבל לא בנידון דכו"פ דקבעה וסתה כבר ביום ל' עיי"ש.