מלמד להועיל חלק ב · חלק ס״ז סימן ח׳

ו. עוד פי' ב' כ' הכו"פ שנ"ל יותר דלא מיירי שרואה כל ג' ימים בהמשכה רק לפעמים מקדמת ורואה בכ"ז או בכ"ח או בכ"ט (וכפי' הנוב"י) רק דכיון דלר"מ (בנדה י"ב ע"א) אשה שאין לה וסת אסורה לשמש רק ר"ח בן אנטיגנוס פליג עליו משום דלא החמירו לגרש אשה מבעלה, אבל אשה זו שעד כ"ז יש לה וסת ואינה רואה, ורק בג' ימים האלו אין לה וסת, א"כ על אותן ימים גם רחב"א מודה דאסורה לשמש כר"מ, וזה נלמד מהגה"מ דהעמיד דבריו במ"ש הרמב"ם שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא משום לתא דאין לה וסת אוסר. והנה לא ביאר לנו הכו"פ בכמה ימים מודה רחב"א לר"מ דאסורה לשמש, דודאי אין סברא לומר דאשה שלא ראתה מעולם בר"ח אבל אחר ר"ח אין לה קבע שלפעמים רואה בב' או בג' וכו' עד ל' לחדש, דנאמר דאשה זו כיון דיכולה לשמש בר"ח אפילו לרחב"א אסורה לשמש בשאר ימים שאין לה וסת, וכיון שכן איזה שיעור נקבע בענין זה, ובגמרא אין שום רמז ורמיזא בזה. והנה בנ"ד אם נאמר כשי' הכו"פ דעד כ' מותרת האשה לשמש ומכ' עד ל' אסורה יהיה הפרוץ מרובה על העומד דדל ימי נדה וימי לבון לא נשאר רק ז' ימים שיכולה לשמש עד כ', וא"כ רוב ימיה תהיה באסור משום האי חששא דאין לה וסת, ועוד קשה לי דכנראה הכו"פ עצמו סותר האי דינא במה שכ' בסי' קפ"ו ס"ק ג' וז"ל: כי רוב נשים אע"פ שאין להם וסת קבוע ליום ועונה מיוחדת מ"מ אינן רואים כי אם בזמן מוגבל ד"מ עד כ"ט יום או ל' אינן רגילים לראות ומימים האלו ואילך אין קביעותם קביעות גמורה פעמים מקדים ופעמים מאחר וכבר כתבו הפוסקים דעד יום ההוא היא בכלל יש לה וסת וא"צ בדיקה ובימים אלו אשר היא נבוכה לבד היא בגדר אין לה וסת ובזו כ"ע נוהגין לבדוק וכל המרבה לבדוק משובחת. עכ"ל. הרי דאינו אוסר לשמש אותן ימים שאין לה וסת ורק בדיקה צריכה וכדעת מהר"ן שבש"ג.