4) והשתא י"ל דגם בה' עכו"ם פי"ב הרמב"ם והראב"ד בהא פליגי דהרמב"ם סובר דעיקר קרא לאזהרת ניקף אתא וכיון דקרא אתא לחייבו מלקות א"כ מיירי באופן דעבד מעשה כגון שהקיף לעצמו או שמסייע וא"כ מהיכי תיתי דיעבור על לאו בלא סיוע דהא ע"ז לא הזהיר קרא וע"כ סובר הראב"ד דלדעת הרמב"ם בלא סיוע אינו עובר הניקף בלאו, וע"ז השיג ואמר אעפ"י שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, משום דעיקר קרא לאו דמקיף הוא ולא משום חוק ע"ז. וא"כ הקרא לא מיירי כלל בניקף מסייע, וכיון דדרשינן מלשון רבים גם לאו לניקף א"כ עובר בלאו אע"פ שלא סייע דאיסור לאו לניקף הוא מפני שהמקיף עשה מדעתו של ניקף. והשתא י"ל שפיר כהכ"מ דלהרמב"ם אינו עובר בלאו אם לא סייע, ואפשר דאינו אלא איסור דרבנן, דלהכ"מ ע"כ צ"ל כן, דכיון דלאו דקרא לא מיירי אלא במסייע א"כ מהיכי תיתי לן איסורא דאורייתא בלא מסייע. איברא שכל המפרשים שראיתי חולקים בזה על הכ"מ, וגם כל הפוסקים פסקו בפירוש דהניקף עובר על לאו אף בלא מעשה. אך זה ברור דפירוש הכ"מ ברמב"ם יש לו סמך בדברי הראב"ד כאן ובמנין המצות. ועיין נודע ביהודה מה"ת חא"ח סי' ע"ו שהביא סיוע לדעת הכסף משנה, ועיין עוד בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ב מ"ש בסוגי' דב"מ י' ע"ב אקפי לי קטן.
מלמד להועיל חלק ב · חלק ס״ד סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Frankfurt am Main, 1926-1932
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך מלמד להועיל חלק ב, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.