5) והנה אף להפוסקים דהניקף עובר בלאו אף בלי מעשה יש לדון אי חייב גם היכא דהמקיף הוא נכרי דלאו בר חיובא הוא או לא. והנה לפי' קמא בתוס' שבועות ג' ע"א ד"ה ועל הזקן זה תלי' בפלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה בנזיר נ"ז ע"ב והלכה כרב הונא דלא איתקש ניקף למקיף, וא"כ חייב הניקף אע"ג דמקיף לאו בר חיובא הוא, ולהאי פירושא לרב אדא אין ה"נ דמותר להיות ניקף ע"י נכרי, אמנם בפי' כתבו התוס' וכן כתבו התוס' בנזיר דגם רב אדא מודה דניקף חייב אע"ג דמקיף לאו בר חיובא הוא, וכתבו הטעם משום דעיקר קרא מיירי בניקף לפיכך מקשינן מקיף דאתיא מדרשא לניקף דמשמע מפשטא דקרא אבל אין סברא להקיש ניקף דמשמע מגופי' דקרא למקיף דלא משתמעא אלא מלישנא בעלמא עיי"ש. והנה לדעת הראב"ד שכתבנו לעיל (מספר 3) ולדעת הר"א אב"ד שהביא הריטב"א דאדרבה גופיה דקרא מיירי במקיף, וניקף משמע מלישנא בעלמא דלא תקיפו בלשון רבים וא"כ רב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף כש"כ דמקיש ניקף למקיף והניקף ע"י נכרי פטור, ואדרבה יש לומר דאפילו לרב הונא דלא מקשינן מקיף לניקף מ"מ ניקף למקיף מקשינן משום דמקיף כתיב בגופיה דקרא, דודאי סברת התוס' נכונה היא ואף הראב"ד ס"ל להך סברא.
מלמד להועיל חלק ב · חלק ס״ד סימן ז׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Frankfurt am Main, 1926-1932
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך מלמד להועיל חלק ב, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.