מלמד להועיל חלק ב · חלק קל״ג סימן ו׳

ה. כבר רמזנו לעיל על סברת המל"מ דהא דאהל זרוק ל"ש אהל היינו דוקא במאהיל על המת אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב הוא דכל אויר הבית הוא מלא טומאה ומשו"ה בהפסק כל שהוא שאין נכנס בו האויר מהני. וכ' בס' פתח האהל כלל ג' סי' ט' דבזה יובן דעת מהר"ם מרוטנבורג שכ' בפ"ד ופ"ט דאהלות דהא דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר הוא דוקא במאהיל על הטומאה באהל נגיעה אבל באהל המשכה דהטומאה היא במקום אחר וע"י אהל נמשכת הטומאה עליהם אז כלם נעשים אהלים אף לטהר. וע"כ שפיר באהל המשכה גם אהל זרוק הוי אהל דהא כל הטעם דלא שמי' אהל משום דהוא כלי (ע' מ"ש הריטב"א בסוכה כ"א גבי פרה אדומה שהתינוקות יושבין ע"ג דלתות) ובאהל המשכה גם כלי מציל. ונלע"ד דעל סברא זו יש לסמוך ובפרט שיש עוד סניף דלדעת כמה אחרונים אהל זרוק לא שמי' אהל הוא רק מדרבנן (ע' לעיל אות ג') ולרשב"א הלכה כמ"ד שמיה אהל. עוד נמצא סברא מבעל תפארת ישראל מפי' הארוך לפ"ח דאהלות מ"א יכין אות י', וגם לסברא זו חוצץ אהל זרוק בנידון דידן עיי"ש. ובפרט בנ"ד דהאהל הוא מענפי האילנות יש עוד סניף להתיר עפ"י מה שאבאר.