מלמד להועיל חלק ב · חלק קי״ד סימן ט׳

ח. ועתה נפן אל דברי הרמב"ם בספר היד שלו, שגם שם העמיס הרב מהרי"נ על הרמב"ם דברים חדשים, אשר לא שערם מעולם. כתב הרמב"ם פ"ג מה' טומאת מת ה' ט' וי' וז"ל: המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והעצמות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופים טהור, עכ"ל. והקשה הרב מהרי"נ על זה כיון שכתב הרמב"ם בהלכה ט' אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור למה לו עוד להביא בהלכה י' דאפר שרופים טהור. והיא לכאורה קושיא עצומה. אמנם מה שתירץ הרב הנ"ל הוא דוחק גדול, שתירץ דבהלכה ט' כתב הרמב"ם אם נשרף עד שנתבלבלה צורתו ונתפזר האפר טהור הא אם לא נתפזר ונשרף כל הגוף טמא ובהלכה י' אמר אפר שרופים, היינו אם נשרף ולא ידענו ולא ראינו אם היה לאפר זה צורת אדם או לא זהו טהור. ומי יסבול דוחק זה חדא דהרמב"ם אינו מחלק כלל בין נתפזר האפר או לא נתפזר אלא לדידי' הכל תלי' בשלדו קיימת דהיינו אם השדרה והצלעות עדיין בשלמות ולא נתבלבל צורתו. וביתר ביאור כתב דין זה בפי' המשניות ר"פ דם הנדה שזה לשונו שם (עפ"י תרגום דערנבורג, ותרגום ר"ש א"ת ג"כ כוונתו כן אף שלשונו מגומגם קצת): ואם יבש השרץ בתכלית היובש אבל נשארה השדרה נראה והעצמות מחוברות בחוליות גבו הוא מטמא ג"כ לפי שצורת תבניתו קיימת, עכ"ל. הרי שהוא מפרש שלדו קיימת גבי שרץ (נדה נ"ו ע"א) שהדבר תלוי בנשארה השדרה והצלעות מחוברות בו וזה נקרא צורת תבניתו קיימת, וכיון שכתב כאן גם כן ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות צ"ל גם כן דבאופן זה נקרא צורת תבניתו קיימת, ואם כן נתבלבלה צורת תבניתו היינו שלא נתקיימה השדרה והצלעות. ואף שבחיבורו בה' אה"ט פ"ד הי"ב לא כתב אלא סתם שלדו ולא פירש שדרה וצלעות, י"ל דסמך על מה שפירש בהלכות טומאת מת, וגם בה' אה"ט כתב הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא, הרי דלא סגי באם האפר כולו עומדת ולא נתפזר אלא צריך שתהא תבנית כולו עומדת, ואם נעקרה אפילו אחת מן הצלעות ממקומה מיקרי נתבלבלה צורת תבניתו לרמב"ם, ועוד קשה דאם איתא דאם היה פעם אחת האפר כולו ביחד ולא נתפזר דהאפר מטמא אח"כ גם אם נתפזר (וכמו שרוצה הרב מהרי"נ להוכיח מש"ס דילן) א"כ איך פסק הרמב"ם דאם לא ראינו ולא ידענו אם היה לאפר זה צורת אדם דהוא טהור, הא הוי ספיקא דאורייתא ולכל הפחות מדרבנן לחומרא לדעת הרמב"ם, וא"כ היה לנו לטמא מספק שמא היה לו צורת אדם.