מלמד להועיל חלק ב · חלק קי״ד סימן ג׳

ב. דבר ברור שאסור לשרוף מת מישראל, וזה מצד שני טעמים, חדא דעי"ז מבטלין מצות עשה דקבור תקברנו בידים, לא מבעיא אם האפר א"צ קבורה דא"א לקיים כלל מצות קבורה לאחר השריפה, דאז ודאי בטל מ"ע אלא אפילו אם תמצא לומר דהאפר ג"כ צריך קבורה מ"מ קבור תקברנו כולו ולא מקצתו אמר רחמנא, כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר ואם שורף את המת אינו קובר עכ"פ כולו ואינו מקיים את המצוה במילואה. וחוץ מזה אסור לשרוף כל מת אנושי, משום שזה נחשב הן עפ"י המקרא והן עפ"י התלמוד ניוול גדול למת ואסור לנוול המת. הלא תראה שהנביא עמוס (ב' א') חושב זאת לפשע מואב ששרף עצמות מלך אדום (עיי"ש במפרשים). וחז"ל בסנהדרין פ"ב ע"א חשבוהו לעונש גדול שנענש בו מלך יהויקים שגלגלתו נשרף ובירושלמי כתובות פי"א ה"א מוכח דהמצוה לפני מותו שישרפו אותו ה"ז צואה שא"א לקיימה (ע' פירוש נכון של מאמר ירושלמי זה בשו"ת בית יצחק י"ד ח"ב סי' קנ"ה אות ג'), ופוק חזי דהתירו חז"ל כמה שבותים בשבת כדי להציל את המת מפני הדליקה, ע' א"ח סי' שי"א ס"א. ועל מ"ש המג"א שם ס"ק ג' כבר השיגו עליו האחרונים. ונ"ל דאף המג"א לא אמר אלא כשנשרף ממילא אבל כששורפין אותו בידים ודאי ליכא בזיון גדול מזה.