מלמד להועיל חלק א · חלק ס׳ סימן ז׳

והנה כבר מצאנו במקום אחר דהקילו באמירה לנכרי בסי' שכ"ה ס"י בהג"ה דנהגו היתר לומר לנכרי להביא שכר דרך כרמלית, והכלבו (אשר ממנו הוציא הרמ"א דין זה עיין מ"א) כתב בדף ל"א ע"ד דפוס וויניציא וז"ל ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא ולהוליך לרשות הרבים לפי שהדרכים והעיירות דלתותיהם נעולות בלילה ואף אותן שאינן נעולים אין בהם דין ר"ה שאין בהן דרך רחב י"ו אמות ויש להן דין כרמלית אע"פ שיש אוסרין שבות דשבות אלא א"כ יש שם מקצת חולי או במקום מצוה מ"מ כיון שאין בזה איסור תורה הקלו בהן עכ"ל. והנה סוף דברי הכלבו אינם מובנים לכאורה, מה זה שאמר מ"מ כיון שאין בזה איסור תורה הקלו בהן הא בכל שבות דשבות אין בו איסור דאורייתא ואפ"ה יש אוסרין אלא א"כ יש שם מקצת חולי או במקום מצוה, ואיך תירץ קושיתו בזה, אלא ע"כ דהכי פירושו, כיון שאין בזה איסור תורה דהיינו שאינו יכול לבוא בשום אופן לידי איסור דאורייתא שהעיירות שבימיו לא היתה להן רשות הרבים מש"ה הקלו בהן והא דהחמירו בשבות דשבות היינו במקום דאפשר לבוא לידי איסור דאורייתא, וא"כ מדברי כלבו אלו יש סמוכין להנ"ל, ועיין ט"ז סי' שכ"ה ס"א. ובפרט בנידון דדין דיש ג"כ קצת מצוה כמ"ש לעיל. ונוראות נפלאתי על למדן אחד שהשיג עלי באשר אני סמכתי על דברי הרא"ה בשם מורו שהוא הרמב"ן והרי הרמב"ן אוסר אמירה לנכרי במקום מצוה. שומו שמים על זאת, אני הבאתי סמוכין שסברתי סברה ישרה באשר שמצאתי שגם הרמב"ן סובר סברא זאת, ומפני כן אהי' מוכרח לפסוק כהרמב"ן לענין שבות דשבות במקום מצוה במקום שרוב הפוסקים והש"ע חולקים עליו, אתמהה! והנה הראיתי לעיל שסברתי מוכרחת גם לפירש"י ושאין שום בעל סברא ישרה יכול לחלוק עליה.