מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ח סימן ט׳

עוד השיג הרב זצ"ל עלי על שסמכתי על הב"ח שמתיר להרמב"ם באיסור דרבנן אף בקטן שהגיע לחינוך והרי המ"א סי' שמ"ג ס"ק ב' והט"ז בס"ק א' חולקים הנה כבר הראתי לעיל שיש דיעות דיש לסמוך על הרשב"א לענין איסור דרבנן למיספא בידים באיסור דרבנן, והנה גם כאן בקטן שהגיע לחינוך הרשב"א בפ' חרש פליג על הרמב"ם בראיות ברורות עיי"ש והתיר אפילו באיסור דאורייתא שאין אביו מצווה להפרישו אף בקטן שהגיע לחינוך ומכש"כ באיסור דרבנן. ואני כתבתי שאפילו לדברי הרמב"ם יש לנו גברא רבה כהב"ח שמתיר באיסור דרבנן. וכדי להראות שלא הפרזתי בדבר לסמוך כאן על הב"ח אעתיק כאן דברי ס' תורת שבת סי' שמ"ג ס"ק א' וז"ל: המג"א והט"ז ואחריהם הא"ר והת"ש כולם פירשו דמ"ש הרמ"א דדוקא בדאורייתא מצוה על האב לגעור בבנו היינו שיש חיוב לב"ד למחות באב אם אינו מפריש בנו אבל מצד הדין גם באיסור דרבנן חייב האב להפרישו, ולענ"ד אין ספק שאינו אמת דלא די שלא עיינו בדברי הד"מ (ואפשר שלא היה להם הד"מ הגדול) שכתב וז"ל כתב ב"י וכתב הרב מוהר"ר יוסף פאסי ז"ל דאף הרמב"ם ס"ל שאין ב"ד מצווין להפרישו אף באיסור דאורייתא והא דנקט איסור דרבנן משום דבאיסור דאורייתא אביו צריך למחות בידו, ואם אינו מוחה ב"ד מצווין למחות ביד אביו שימחה ביד בנו, משא"כ באיסור דרבנן דאף האב א"צ למחות וכ"כ הר"ר חיים ז"ל שזהו כוונת הרמב"ם עכ"ל. הרי שכתב בפירוש שאם הקטן עובר איסור דרבנן באקראי שא"צ למחות כלל ומה שנאמר ברמב"ם פכ"ד דשבת הי"א על קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות שאין ב"ד מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין מוחין בידו, פירושו אין אומרים לו דבר על שלא הפרישו, מטעם שאין חיוב כלל באב למחות ביד בנו אם עובר איסורא דרבנן אלא שלא דייקו בדברי המחבר שהרי כתב על זה דאף באיסורא דרבנן אסור להאכילו בידים או להרגילו, מוכח דרק להאכילו בידים או להרגילו היינו שלא יגרום האב שיורגל בנו בכך הוא דאסור, אבל אם אוכל פעם או שתים באקראי אף שהאב רואה א"צ להפרישו, והמג"א בעצמו כתב בסי' של"ד ס"ק כ"ט דהטעם שצריך למחות אם בא קטן לכבות משום שעושה ע"ד אביו כמ"ש בגמרא, וכתב שם הב"י דהכי קיי"ל דבשאינו עושה ע"ד אביו מותר להניחו לכבות ע"ש ורק לדעת הי"א שהביא הרמ"א בשם תוס' בשבת קכ"א בד"ה שמע מיני' באמרם כיון שחייב לחנכו כש"כ דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכו', הוא די"ל שאם האב מצווה לחנכו במצוה דרבנן כמ"ש בסי' ק"ו שהביא המג"א, ה"ה די"ל דכש"כ הוא שצריך להפרישו מאיסור דרבנן אבל אין אחד מהראשונים ס"ל כדעת התוס' בזה, והתוס' בעצמם בנזיר דכ"ט ד"ה בנו והתוס' ישנים ביומא ד' פ"ב ד"ה בן שמנה וכו' כתבו להיפוך דלא שייך חינוך רק לקיים מצות עשה, אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך. והחינוך בי"כ הוא לקיים מצות עשה דועניתם את נפשותיכם ע"ש. ואף לדעת התוס' הנ"ל לא די שאין צריך לפרוש את הקטן שלא הגיע לחינוך שהרי לדידהו אב וב"ד שוים הם כמ"ש הב"י אלא אפי' בהגיע לחינוך י"ל דדוקא אצל מצוה דאורייתא צריך להפרישו, שהרי התוס' שם כתבו דסוגי' דיבמות דקי"ד איירי בכל ענין, היינו בין לא הגיע לחינוך בין הגיע לחינוך, ושם נאמר דמניחו תולש בעציץ שאינו נקוב דרבנן, ואפילו לחנכו במצוה דרבנן י"ל שא"צ, ומ"ש בסי' ק"ו שחייב לחנך את הקטן שהגיע לחינוך בתפילה דרבנן, הטעם משום דרחמי נינהו, וכדרך שהנשים מחוייבות מטעם זה ה"ה קטנים ולא מצד חינוך עצמו רק להרגילם שיכנעו לה' ולהודיעם שמאתו יצא כל טוב ולא דרך מקרה, ולשיטת רש"י בברכות ד"כ ד"ה קטנים (הביאו המחבר בסי' ע' ס"ב) אפילו בקיום מ"ע דאורייתא לאו כללא הוא שחייב האב לחנך את בנו בכל מצוה ומצוה, ולפי"ז אין ספק שדברי הרמ"א כאן דוקא נינהו דרק בדאורייתא מצוה על האב לגעור בו ולהפרישו ולא באיסור דרבנן וכ"כ הש"ך בי"ד סי' פ"א סקכ"ו עכ"ל תורת שבת הצריך לעניננו (והעתקתי אותו אולי הספר אינו מצוי ביד רבים, ודבריו נכונים ודברי אמת ניכרים). והנה בנידון דידן לצורך מצוה ובשעת הדחק הייתי יכול לומר דסמכינן אהרשב"א נגד הרמב"ם, וכתבתי ליתר שאת דלדברי הב"ח גם לדעת הרמב"ם מותר, ומדברי התורת שבת נתברר בראיות ברורות שפירוש המ"א והט"ז בדברי רמ"א אינו אמת, ואפשר אילו ראו דבריו שבד"מ הגדול לא פירשו דבריו כן, וא"כ כל דברי נכונים וברורים. ומ"ש הרב זצ"ל דאולי הב"ח גופיה ס"ל כהתוס' כבר הראית לדעת שכל הראשונים והתוס' עצמם בב' מקומות חולקים על התוס' בשבת. ומ"ש דעל הרשב"א אין לסמוך כבר הראיתי לעיל שגדולי הדור סומכין עליו. ומה שהביא ראיה מסוגיא דפסחים נגד הרשב"א במח"כ הוא טעות גדול, ואמינא ליה ולטעמיך האיך מהימנינן לקטן אף אי לא פסקינן כרשב"א הא הקטן בעצמו אינו מצווה וא"צ לחוש והוי מילתא דלא רמיא עליה, אלא ודאי דרצונו לומר כיון דאנן מחנכין אותו בבדיקת חמץ ויודע לבדוק א"כ סמכינן עליו ומה איכפת לן אם אנו מחנכין אותו מצד חיוב או מצד להרגילו במצות אעפ"י שאין אנו מחוייבין סוף סוף מיירי בקטן שיודע לבדוק כראוי מצד שחינכו אותו בכך, ועוד הרי כבר כתב הרבנו ירוחם בנ"א ח"א דדוקא דל"ש בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו עכ"ל. ויפה פירש דבריו המלא רועים (ערך קטן אוכל נבלות סי' י"ג) דכוונתו מ"ש ביבמות קי"ד ע"ב ב' אחין אחד פקח וכו' ואמאי תיתב גביה קטן אוכל נבלות הוא ומשני משום איסורא דידה מבואר דאע"ג דמצד איסור החרש אין אנו מצווין להפרישו מ"מ כיון דשייך גם בפקח שהוא בר חיובא באיסור זה מצווין אנו להפריש גם החרש כי היכא דלא ליתי הך פקח בר חיובא לידי איסורא עכ"ל, וכן פירש דברי רבינו ירוחם בח"ס או"ח סי' פ"ג וא"כ היכא דהקטן בודק חמץ בעד הגדול בודאי מצווין ללמדו שיבדוק היטב ובכה"ג גם הרשב"א מודה שמצווין להפרישו אף מאיסור דרבנן.