מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ח סימן ז׳

והראיה ממכילתא דרשב"י ג"כ איננה חזקה לפע"ד ואדרבה משמע מלשון זה דתנא יכול יחזור אחריהן שלא ישברו חרסים וכו' שדוקא לחזור אחריהן אינו מחוייב אבל אם שובר חרסים לפניו צריך למונעו, ואע"פ שמן הפסוק אין ראיה שצריך למחות אלא בעושה לדעת אביו שאז אסור מה"ת כמו שכ' הפמ"ג מ"מ נזהר התנא בדבריו לאשמעינן שבדרך אסמכתא גם זה אסור ומתוספתא האחרת שהביא ג"כ אין ראיה לפענ"ד שמדרבנן ג"כ אין צריך להפרישו חדא דלא מיירי אלא באיסור מה"ת והפירוש נלענ"ד דיכול ירכין לה יתר פי' חבל כש"כ כוננו חצם על יתר דהיינו להטות החבל כדי שלא תצא כעין שאמרו בשבת דף קי"א ויכול שקושרין חבל לפניה שלא תצא לתלוש עשבים ויאחז לה עשבים מבעוד יום מלשון שדה אחוזה, ועל סברתו בענין מלאכת מחשבת שקטן אין לו מחשבה קשה לי דא"כ גם בעושה לדעת אביו לישרי ועוד שלפי טעם זה בהמה ודאי אין לה מחשבה ולמה מצווה על שביתתה ועוד שקטנים יש להם מעשה מן התורה לתרתי לישני בחולין דף י"ג ומעשיהם ודאי מיקרי מלאכה לענין שבת והרי זה דומה לאלון ולרמון ואגוז שחקקו תינוקות וכו' שטמאין מפני שנתקיים מחשבתן. והנה ראיתי בפ"ת סי' שמ"ג מביא תשובת ר"ע איגר שמתיר בסי' ט"ו בקטן בן ט' שנים שיוליך חומש לבה"כ לעצמו ואח"כ יקרא בה ג"כ גדול, ולא ראיתיה לכן לא אדע אם מתיר ג"כ בהגיע לחינוך. ולבר מן דין ומן דין קשה לי ג"כ להתיר מאחר ששבת היא ג"כ מצות עשה כמו שאמרו בשבת דף קי"ד ולגבי מצות עשה כל הפוסקים שווין שחייב לחנך עיין בתה"ד סי' צ"ד ולפ"ז גם בנ"ד אפי' ב"ד מצווין לחנך ועיין מג"א סי' תר"מ ס"ק ג' וכן בנ"ד בפרט בתלמידים שהם במקום בנים אם שותק הרב חושבים התלמידים שדעתו להתיר הדבר והוי כמו ספי לי' בידים כעין מעשה דר"י וראב"ע בברכות דף י"א וכן בסוכה דף ב' שהביא ר"י ראיה מזקנים שלא אמרו דבר והרבה מעשים כי"ב ועי' מש"כ בפ"ח בי"ד סי' פ"א ס"ק כ"ו דאעפ"י שקטן וכו' אין ב"ד וכו' היינו מעיקר הדין אבל מ"מ יפרשהו וכו' לפי שבזמננו אין נזהרין מדינים אלו רוב הבנים יוצאין לתרבות רעה וכו' ובודאי גם לענין שאר איסורים שאינם לגבי אכילה אם אין מוחין בידם עד שיהיו גדולים יאחזו במנהגם הרע ולא יעזבו דרכם הרעה חיש מהר וקרא דכתיב חנוך לנער וגו' גם כי יזקין וגו' הוא דבר הנשרש בטבע ואין בו חילוק בין מצות עשה או לא תעשה ומ"ש בתה"ד הנ"ל לחלק בזה בין שב וא"ת וקום ועשה לא הבנתי ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מבן סורר ומורה שמבקש לימודו ומלסטם הבריות שהוא לאו ואוכל ושותה יותר מן הצורך שהוא מצות עשה לדעת הרמב"ן בקדושים תהיו, והרי אפי' בנכרי קטן בכתובות ד' י"א אמרינן דזכות הוא לו ולא הוי כעבד דגדל באיסורא וטעם טעם דאיסורא עיי"ש ברש"י. והריטב"א כתב וז"ל וכיון שנתחייב בקטנות והורגל בתורת ישראל הקדושה ומסתמא לא יסור ממנה מילתא דלא שכיחא היא שימחה ולמילתא דלא שכיחא ל"ח לה עכ"ל (וחידוש הוא שח"ס סי' רנ"ו לא הזכיר קושיתו ותירוצו בשם אומרו) ואם עושין חלוק בין מצות עשה למצות ל"ת א"כ לא הורגל לפרוש מאיסורים שקשים לפרוש מהן והאיך יכולין לסמוך על חזקה זו שלא ימחה והדרא לה קושיתן לדוכתין אלא ודאי שגם באיסורין שייך מצות חינוך ופוק חזי מאי עמא דבר שאין עושין שום חילוק ומחנכין הקטנים בין במצות עשה ובין במצות לא תעשה בין דאורייתא בין דרבנן. ובזה אסיים בעתירת חיים וחסד וברכה וכו'.