ומש"כ מר ידידי וקרובי נ"י לסמוך על הב"ח בסי' שמ"ג דהרמב"ם לא אסר אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אפי' הגיע לחינוך אפי' האב אינו צריך להפריש לא ידעתי למה סמך על הב"ח במקום שהב"י והמ"א בס"ק ב' והט"ז בס"ק א' חולקים ומדייקים מלשון ש"ע עצמו שכתב אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות ואין הרמ"א חולק על זה וגם בב"ח לא מצאתי בפירוש שמתיר גם בהגיע לחינוך ואדרבה משמע שמחלק לומר שהרמב"ם ס"ל בהגיע לחינוך אפי' ב"ד מצווין להפרישו רשאין שם אביו ומראה אצבע על התוס' שבת דף קכ"ב ד"ה ש"מ קטן וכו' והתוס' ס"ל שם שגם באיסור דרבנן צריך להפרישו והריטב"א ביבמות דף קי"ד כתב ג"כ סברא זו בשם הרמב"ם ועוד מי אמר לנו שהב"ח פסק כהרמב"ם הלא שם לא כתב אלא לפרש דבריו אבל איהו מצי לפסוק כתוס' ועל הרשב"א אין לסמוך דאיהו כתב בפירוש בסי' צ"ב שלא אמר אלא להלכה ולא למעשה וראיה גדולה בעיני מהא דפסקינן בפסחים דף ה' הימנוהו רבנן בדרבנן ואי קטנים לא מיחייבי בחינוך באיסור דרבנן האיך מאמינים לו הלא אפילו גדול לא מהימן בדבר שאינו חש עליו דמילתא דלא רמיא עליה דאינשא לאו אדעתיה ולמה יהא נאמן יותר מגדול שהוא חשוד בדבר דלא משמע ליה לאינשי איסורא שהוא נאמן עליו בשבועה ומ"מ בלא שבועה אינו נאמן עיין בש"ך ס"ק כ"ב סי' קי"ט.
מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ח סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Frankfurt am Main, 1926-1932
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך מלמד להועיל חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
