מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ו סימן ד׳

ב. ומצאתי להגאון ר' חיים סופר בספרו שו"ת מחנה חיים חלק ראשון סי' מ"ה שתמך יסוד על דברי ריטב"א אלו שאפשר להתיר למכור למומר נבלות וטריפות אם יש לו נבלה בביתו או אם שכיח בשר נבלה במקולין אף דודאי לוקח לאכילה ומוסיף על האיסור ואיכא עכ"פ משום מסייע לע"ע מ"מ לדעת הש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ג' אין במומר משום מסייע. ובעל מחנה חיים מיישב דעת הש"ך מקושיית דגול מרבבה בזה הלשון: בודאי אם יש כח ביד ב"ד להפריש עושה רשעה אז מצווין להפרישו למזיד כשוגג (דלא כדגול מרבבה) אבל אם אין אנו יכולין למחות ביד עושי רשעה ובכל אופן יהיה עובר עבירה זו רק ישראל מקרב לו הנאתו אז בודאי אין על זה ערבות ואין כאן חיוב לאו אשר לא יקים אז בודאי אין על הב"ד להפרישו ואין כאן איסור מסייע ע"ע. ועיי"ש במחנה חיים שהביא הרבה קושיות על הריטב"א והרבה פוסקים שכנראה חולקין עליו. אך הוא מתרץ הכל בטוב טעם ומסיים וז"ל: סוף דבר הכל נשמע שלא מצאתי מבואר שיטה אחת החולק על הריטב"א דיהא בהוספת איסור לאו דל"ע. ברם אחיו הגאון מו"ה זוסמאנן סופר בספרו ספר המקנה כלל ל"א פרט ט' חולק עליו (אף שהביא טורי אבן חא"מ לחגיגה י"ג שהקשה על גמ' דע"ז כ"א לימא נ"מ בדאית לי' לכותי שדה אחרת דליכא לפני עור עיי"ש שג"כ סובר כבעל מחנה חיים) ואומר שריטב"א אינו מתיר רק להוסיף איסור בעת שהוא עושה איסור כמו מוסיף בשיעורין בשבת וכמו ברועה שמרעה בהמות בשדי אחרים וגוזל (ע' ש"מ על ב"מ דף ה' בשם הריטב"א) ואם אחד מוסיף לו עוד בהמות זה נקרא הוספה על איסור שעושה בלא זה, אבל בודאי להוסיף לו טריפות יען שיש לו ויוכל לאכול טריפות שלו, אבל בשעה שאוכל טרפות זו אינו עושה איסור במה שיש לו ונפרד זה מזה באופן זה אינו מבואר שריטב"א מתיר. והביא שם ספר דרכי יוסף על ח"מ סי' ט' שכתב ג"כ: ולא דמי לרועה דשקיל בהמות ישראל לרעות דשרי ישראל למיהב ולא עבר אלפני משום דאינו ענין חלוק ונפרד רק שהוא מרבה באיסור ובכה"ג הוא דשרי הריטב"א ולא באופן אחר עכ"ל. וע' דרכי תשובה סי' קכ"א ס"ק י"ח. ואני כותב כעת בחפזון כי טרוד אני ואיני רוצה להכריע בין ב' הדיעות. ולפ"ז בנ"ד דהמומר לשבתות בודאי יש לו דיו ונייר ויכול לכתוב כאשר ברצונו וקרוב לודאי שכותב בלא"ה לדעת בעל מחנה חיים המקרב לו הנייר שיכתוב אינו עובר על לפני עור.