מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ו סימן ג׳

א. ראשית דבר אבאר אם ישראל יר"א השולח ביום הש"ק כל החשבונות שלו סתם למומר לשבתות כדי שיחתום בשבילו ואינו אומר זאת בפירוש רק שולח סתם והמומר לשבתות מבין הדבר וכותב וחותם ברצון, אם אותו היר"א עובר על לאו דלפני עור. והנה ידוע הש"ס דע"ז ו' ע"ב דמתרץ הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ע"כ, והקשה ידידי מהר"ם האראוויטץ ז"ל (שהיה אבדק"ק פפד"מ) מתוספתא פ"ב דדמאי דקתני ברישא היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח וכו' שאין מאכילין וכו' הרי שבתוספתא איתא ברישא לא יתן ובסיפא לא יושיט וחזינן שבאמת אין חילוק בין לא יתן ללא יושיט עכ"ד. ולענ"ד דלא קשה מידי דכבר כ' הריטב"א בע"ז שם וז"ל והא דנזיר ואבמה"ח שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום לפני עור ואעפ"י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ"מ אי תבע לי' בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איכא איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור וכדקיי"ל שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית וכו' עכ"ל. ולפ"ז מבוארין דברי התוספתא באר היטב דברישא תני שאומר לו תן לי ואוכלנו דתבע לי' בפירוש לאיסור ובזה קתני לא יתן ובסיפא דלא תבע לי' בפירוש לאיסור קתני לא יושיט, דהיינו היכא דקאי בתרי עברי דנהרא אבל מותר לו ליתן היכא דאפשר לו ליקחו בלא"ה. ולפ"ז הגמ' והתוספתא אין סותרין זו את זו, אלא שבברייתא בגמ' מבואר דבתרי עברי דנהרא איכא לאו דלפני עור, והתוספתא תני דאם תבע לי' בפירוש לאיסורא אף דלפני עור ליכא מ"מ אסור משום מסייע יע"ע. והא דלא תני בתוספתא במושיט דעבר על לפני עור, משום דבעי למינקט לישנא דרישא אין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והנה הריטב"א מחדש ג' דברים: א. כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידנו אף בתבע בפירוש לאיסורא ליכא משום ל"ע אלא משום מסייע, ב. אי לא תבע בפירוש לאיסור אפילו משום מסייע ליכא אי מצי עביד שלא על ידנו, ג. אי מצי עביד איסור שלא על ידנו אעפ"י שאפשר שמרבה באיסור על ידנו לא חיישינן.