מלמד להועיל חלק א · חלק מ״ד סימן ד׳

אחרי כתבי כל זאת ראיתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל שו"ת בית אפרים בחלק א"ח סי' כ"א שם האריך להתיר קאפפעע שהעמידה משרתת יהודית צוננת על תנור בית החורף קודם שהסיק הנכרי אף שהמג"א בסי' רנ"ג אוסר דהוא כא' נותן הקדירה וא' נותן האור דפטור אבל אסור (וכן הח"א כלל כ' סט"ו מתיר בדיעבד) ואחר שהעלה דמשם אין להוכיח לאסור כתב דלכאורה צ"ע דמה בכך שאין מרבה ההיסק בשביל התבשיל הא קיי"ל כל לרבויי בשיעורא בשבת אסור ולדעת הר"ן (פ"ב דביצה) הוא איסור דאורייתא וי"א שהוא דרבנן וכתב אח"כ דאפשר לומר דדוקא במרבה חתיכות בקדרה ונותנה על האש אמרינן דבנתינה זו שנותנה על האש יש כאן בישול אסור, משא"כ אם הקדירה עומדת על הכירה מלאה כמה חתיכות והוצרך להבעיר אש סביבה בשביל החולה וא"צ להגדיל המדורה בשביל רבוי החתיכות כה"ג לא מיקרי רבוי בשיעורא כלל דאינו רק שב ואל תעשה במה שאינו מוציא החתיכות שא"צ לחולה (ומיישב הקושי' ממנחות ס"ד) וכתב אח"כ דלפ"ז צ"ע למה הוצרכו לומר דהאי דניחום אגב אימי' מיירי ע"י עכו"ם הא י"ל דמיירי שהיתה הקדרה מלאה מים עומדת ואינו חסר אלא החימום ובכה"ג שאינו שופך המותר הוי רק שב ואל תעשה ולא מיקרי מרבה בשיעורא אלא ודאי מה שאסרו להרבות בשיעור בכל גוני אסור. וכתב דזה דוקא ע"י ישראל לחולה שיש בו סכנה שרק דחויה אצל חולה ולא הותרה לפיכך התוספות אסור (לר"ן מדאורייתא) אבל ע"י עכו"ם לחולה שאין בו סכנה שאינו רק שבות והותרה (צ"ע מנ"ל הא דילמא רק דחויה) אף לרבויי בשיעורא אין כאן איסור, וכתב אח"כ דעדיין צ"ע לפי מ"ש התוס' בגיטין דף ח' דשמא דוקא לצורך מילה הוא דשרי אבל בלא"ה אפילו ע"י נכרי אסור להרבות ותירץ דהא כתבו תוס' התם דמשום שמחת י"ט התירו חכמים להרבות ולפ"ז י"ל דגם משום עונג שבת שרי להרבות. והאריך עוד. ומכל משא ומתן של הרב בעל בית אפרים היה נראה דמתיר גם אם מבשל נכרי לחולים שאין בהם סכנה לאכול המותר לבריאים אם הועמד על הכירה קדירה מלאה או שתי קדירות והגוי בע"כ הבעיר האש בשביל החולים ורק בשב ואל תעשה לא הסיר באותה שעה הקדירה הותרה. וזה דבר חידוש שלא הזכיר שום פוסק. וראית הבית אפרים מעונג י"ט לענ"ד אינה ראיה לענין שבת דבי"ט הותרה ובשבת דחויה ועוד דשבת חמיר מי"ט. אלא דהוא לשיטתו דס"ל דשבות לגבי חולה שאין בו סכנה נמי הותרה, וכבר כתבתי לעיל דמנ"ל הא, דילמא רבנן כעין דאורייתא תקון אלא דבדאורייתא מותר דוקא לחולה שיש בו סכנה ורבנן התירו ג"כ לחולה שאין בו סכנה אבל רק דחויה ולא הותרה. והרי חזינן מנהג דעלמא דהבריאים אינם אוכלים מה שנתבשל לחולים אפילו ע"י נכרים בשום אופן משום גזירה שמא ירבה בשבילו, ולדעת הב"א הרי יש אופן שמותר להרבות וצ"ע אמאי לא גזרינן שמא ירבה ע"י מעשה. עכ"פ מע"כ יש לו גברא רבה לסמוך עליו להתיר לכה"פ אם נתנו קדירה של מים מע"ש על הכירה ובשבת נתנו עליה המאכלים בעד החולים והעכו"ם הבעיר האש בע"כ משום המאכלים ורק בשב ואל תעשה לא הסיר הקדירה של מים אז לדעת הב"א מותר להדיח הכלים באותן מים דזה נמי עונג שבת שלא לאכול על כלים מלוכלכים. ויש עוד סניף דנכרי דעתו ארובא והרוב הם המאכלים וכמו שהבאתי לעיל בשם השו"מ.