כרך של רומי · חלק י״ט סימן כ״ז

איך שיהיה או שתאמר שדעת מרן הוא מטעם זה או מטעם הלבוש וסמך על המעיין הדין בשורשו כנודע שאין הספר עשוי כי אם לקיצור וזכרון וללמד הדברים בשורשן בין הכי בין הכי אין לנו שום כח ורשות לומר דהטעם משום שינוי דעת בעלים כלל ואם רוצה לפרוע תבא עליו ברבה וגם אם אשתו ובניו מתרצים לכבוד העני גדול הבית יזכו למצות וזה פשוט ומבואר הדק היטב הטב הדק. ומעתה מני"ר נר"ו כהיכל קדשו יורה ויאמר כי לא נשאר לי עוד צורך לחזור אחר דבריו המאירים ולהתחיל להתוכח אחת לאחת ולדקדק אחריו כדי לדחותם כי לפי האמור ומדוב' באלף גלגול מחי' כל דבריו בזה דחוים מעיקרם ועל רגל אחד שנה רבי פרק זה כי לפי האמור אם הפסק דין הוא גם על המקובץ בעיר בראד וכמו שהוכחנו למעלה חייבים כללות פרוסים לקיים נופך ספיר גזרתו ולפרוע מניהו ומגלימא דעל כתפיהו ואפי' אם נדמהו לחוב ליכא שום ריח צורך דעת בעלים כיון שהגיע לידם יצאו הנודרים ידי נדרם וחיבים לקיים דבורם הקל שנתחיבו לקיים גזר דינם של ב"ד הגדול שבירוש' הי"ו ומלבד דליכא ריח איסור כי אם אדרבא מצות השלום והאמת עבדי ולא לשוו כוללות חכמים וקדושים הדרנ' חלילה. לא תהא כזאת בישראל זו בלבד למען ציון לא אחשה כמ"ש עוד וז"ל וגם המעיין בדברי הגמר' דכ"ב שם מפורש אומר דכל כה"ג יש דעה גם לאשתו ובניו לעכב כי נתנו ע"ד שיתפרנסו גם הם מזה ויד כולם שוה ויכולים לעכב וא"כ גם בזה יכולין הטף והנשים יכולים לעכב לבטל הפשרה ולעכב בדבר ובודאי לא נעלם כל זה מהרבנים שעשו הפס"ד בזה רק וכו' תמהני מה עלה בדעתו בטעם הלכה זו דאשתו ובניו מעכבים וכי הלכתא בלא טעמא היא או גזרה מחוקת התורה אשר אין אנו רשאים להרהר אחריה ולבקש לה מנוח וטעם אמיתי הא ודאי לא היא דטעמ' דמסתבר' ורבה היא שהרי הם לא נתחייבו בחוב זה ולא שעברו גופם וממונם על זה וא"כ איך יבא בע"ח זה מן השוק או הבעל גופיה דפורע מגזל מפורסם זה לא חשב אנוש ואחרי כי דבר זה הוא היסוד והוא טעם ההלכ' א"כ יקום אבי ויפרש לנו כונתו הרמה בזה שהרי למתוניה דמר דנינהו פס"ד זה פשר דבר ואח"כ חלה את חוליו ושינה את שמו חוב מה שאיני מבין עדין א"כ מוכרח דהוא על כללות הפרושים אנשים ונשים וטף שנתחייבו בחוב פשר דבר זה של הכנסת עיר בראד שחייבי' לפורעה לרו"ח אנשי' ונשים וטף שהיא הכנסה כללית מצד לצד והמובן מדברי כת"ר הוא דהו"ל כאילו הלוהו כללות רו"ח אנשים ונשים וטף לרו"ף אנשים ונשים וטף ועכשיו עפ"י הפשר דבר אשר קרא עליו מר ניתן ליפרע מלוה זו וא"כ מאין הידים לכל הטף בנשים של רו"ף לעכב ולא לחייב אותם ג"כ מאחר שגם המה לוו לפי המונח שהניח מר ואין לומר שההלואה שיבא לאנשים דוקא כמו שאר הלואה מפורשת דעלמ' דנשים אוכלין ובעלים חייבי' דהתם הוא נתחיב בפירוש בחוב זה ונשתעבד וחייב לזון את אשתו אפי' מגלימא דעל כתפי' ובע"ח לא סמכא דעתיה כי אם על הבעל הא לאו הכי הי' מלוה לה הדא תחי' ואח"ך בעלה כנודע לא כן הכא אם החשיבו רו"ם נר"ו חוב הוא מכללות לכללות ואדעתא דהכי לוו כללות הפרושים מכללות חסידים ואדעתא דהכי הלוום והרי נתחיבו גם בחלק הנשים והטף ודבר זה פשוט הוא וממקומו הוא מוכרע ואין צורך לראיות כלל ועיין הרדב"ז ישנות סי' קמ"ז הראיה ממשנת המלוה את העני ואת הכהן להיות מפריש עליהן וכו' והדחיה השנית דהלוה ניחא ליה בהכי שכתב הרב ז"ל היא נ"ר והוא פלא גדול בעיני: