כרך של רומי · חלק י״ח סימן ל״ו

המורם מכל האמור שדברי רשב"ג לאו מבוררים כשמלה באו או קל קרי בחיל הזמנה למ"ה שהרי רובא דרבוותא אשר בית ישראל נכון עליהם עד היום קורין בגרון לית הלכתא כרשב"ג דס"ל הזמ'"ה (זהו דוקא לדעת רש"י והרמ"ה והמאירי והרמב"ם ז"ל דל דעת הרמב"ן רוח אחרת אתו הגם שמפרש כפרש"י עכ"פ הוא באופן דבין אביי ובין רבא כל חד בדידיה מפרש הברייתא כולה ת"ק ורשב"ג כוותיה עיש"ב. ואגב ריהטאי ממש אומר דיש לי להעיר על הרמב"ן דמלשון התלמוד דאמר תנאי היא ושתיק עלה בהכרח צריכין אנו לפרש דכל אחד ס"ל סברא מבוררת אחת. לדעת רש"י וסיעתיה ת"ק רבא רשב"ג אביי ולדעת התוס' להפך ואם כדברי הרמב"ן דכל אחד מפרש כל הברייתא כולה בסברתו. לא הו"ל לתלמודא למימר תנאי בפשיטות. אלא הכי הול"ל לימא כתנאי ולדחות ולומר אמר לך אביי אנא דאמרי אפילו וכו'. ורבא אמר לך אנא דאמרו אפי' וכו' כאורחיה דתלמודא בכל מקום ולפום ריהטא היא הערה שיש לעמוד עליה לעת הפנאי בלי נדר) האם כל פשיטות הני רבוותא עד היום דס"ל דרשב"ג ס"ל הזמ"ה? לא ישתמש הש"ס לדע' התוס' לפחות בדרך ס"ד כדי להקשות לאביי בכח לומר ואי ס"ד ס"ל לרשב"ג הזמ"ה בעלמ'. (כדעת כל הני רבוותא בפשיטות עד היום) ותאמר דגם פה אשר רשב"ג בחצוב אבנים מן ההר משום הזמנה. אלא לאו מוכרח שתאמר משום כבוד אביו ומדסיפא משום כבוד אביו רישא נמי משום כבוד אביו ואתיא שפיר הברייתא דקתני החוצב קבר לאביו בפרטות זהו פשט ההלכה לדעת התוס' שאין לו פשט אחר: