כרך של רומי · חלק י״ז סימן ל״ג

הנה בתחילת הסעיף הזה כבר בארנו ככל הצורך ההפרש שיש בין המצו' אלהיות למצות השכליו' או המדיניות הדק היטיב ותכלית ההפרש הזה יסודתו על אדני השכל הושתת והיינו. שתורת השכל הזך והישר לא יבטלנה כי אם הנבואה המפורשת או קבלת האומה וחכמיה שהיא תולדת הנבואה וכל שאין הנבוא' או קבלת האומה מתנגדת בפירוש אל תורת השכל אשר ישפוט באיזה מן המאורעים הא ודאי אין מי שיוכל להכחיש שהינו דין שנשליך שכלנו והקשותיו ומנקיותיו הזכות והברות לאיבוד ונתלה עצמינו בדברים מסופקי ההבנה שבאו בנבואה או בקבלה שסובלים כמה אלפי פירושים ואם נעשה הפך זה אין ספק כי מדת הדין תפתח פיה ותדבר לנו קשות לאמר. כיון דהדבר סובל ב' פרושים או יותר כלך אל הפירוש היותר נאות אל הסברה הישרה. ואל יצטער השכל הנחמד בצער ממית כזה לה להתעסק בעניינים ולגזור דברים על כרחו שלא בטובתו ועל אפו ועל חמתו ודבר זה שאני אומד אינו צריך לא עדים ולא ראיה כי הוא דבר השוה לכל מאמין ישראלי ונוצרי המיושרים בהישרת התורה האלהית הנתונה מסיני אשר הבדילה אותנו מעמים בוערי' ולא מבינים ואם באתו להביא הראיות המפוזרו' אחד הנה ואחד הנה למען יהיו לאחדים בידינו אין ספק כי יקנו דברינו אלה תואר מאמר ארוך ולא רשימ' קטנה כמו שהיא באמת זולת אני אביא מ"ש אדוני הגאון מרן זקני בס' חק"ל א"הע סי' מ"ב דפ"ט ע"ב שעל נדון מסופק וכנז' הכריע בסברתו הישרה מה שהכריע וסיים וכתב וז"ל וכל כי הא בודאי הדיין יודע להכריע בכל כה"ג דעד אימת נצטער לדון היפך דעתנו? עכ"ד ואני במקום אחר חזקתי דבריו על פי יסוד האמור מכמה ראיות מופתיות ודי בזה: