כרך של רומי · חלק י״ז סימן כ״ד

הטענה הד' לחזק קידושין הללו הוא כמו שאומר אבל טרם כל דבר חובה עלי להגיד כי ישר כי כל עצמה של טענה זאת לא ניתנה ליכתב כי אם לסתום פי המקטרגים מכל צד ופינה ותאלמנה שפתי שקר הדוברות על קידושי פאלומבא בגאוה ובוז באמרם יום ויום דבטלין מדין אונס כי לפיהאמת המבורר הם כי לא להזכיר שגזרת הב"ד של הויגאריו שמוסקאטו יקדש פאלומבא היתה שלא כדין כי באמת ובתמים ריח אונס לא עדת בה אפילו כמלא נימא. ועכ"ז להעביר גלולים מן הארץ ויסכר פי דובר שקר מכל הצדרים אני אביא מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' אישות וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת ע"כ וכתב הרב המגיד שם וז"ל והטעם דעד כאן לא אפקעינהו רבנן אלא כשאנסו את האשה שאם היו הקידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בעל כרחה והלכך הרי היא מקודשת וכו' וכבר הכריע הרשב"א כדעת רבינו עכ"ד וכן פסקו סתם מרן מוהר"י קארו בש"ע סימן מ"ב אות באות כדברי הרמב"ם כיעו"ש לתוספת חיזוק אני אביא עוד אותה תשובה של זקן אהרן הנז"ל והיא שהרב נשאל באיש יהודי שאנסוהו דייני גוים לקדש אשה אחת ובשעת קידושין מצא טענה שאין לו במה לקדשה והוציאה היא וזרקה לו חרוזה של טבעות ובתוכם אחד שנתנו לה הוא בתורת פקדון והוא הוציא את הטבעת שלו מתוך החרוזה ועכב אותו בידו ונתן לה קדושין בטבעת אחר משלה אי קידושין אלו הוו קידושין אי מטעם האונס ואם מטעם דהורה לדעת שלא רצה לקדשה בטבעת שלו כי אם בשלה וע"ז הרב ז"ל האריך הרחיב בענין זה של אנסוהו לקבל קידושין כיד ה' הטובה עליו ואחר פלפולו בסברת כל הפוסקים כתב וז"ל וכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמרדכ"י והרש"בם והרשב"א וריב"ש ור"יו הטור פסקו שקדושיו באנסיהו הוו קידושין מי יקל ראשו כנגדם וכ"ש דהוי לחומרא ונשאר עתה לבאר אם יש הפרש בין אנסוהו גוים לאנסוהו ישראל ובין כדין ושלא כדין וכו'. ונאמר לענין אנסוהו גוים או ישראל על כרחיך באנסוהו שלא כדין ואפילו הכי הוו קודושין וכנז"ל דאי באנסוהו כדין אונס ומפתה פשיטא דהוו קידושין וגמר וקדיש משום מצוה לשמוע דברי חכמים וכו' ואפילו באנסיהו אפילו גוים ושלא כדין הוו קידושין דאגב אונסיה גמר ומקדש וכו' יעו"ש שהאריך בראיות ובענין מה שקידש אותה בטבעת שלה ג"כ האריך בראיות ברורות דהוו קידושין גמורים וסיים וכתב וז"ל הכלל העולה שאשה זו מקודש' בטבעת זו אעפ"י שהיה שלה אם הבעל מסרה לה ואמר הרי את מקו' לי בטבעת זו דודאי מקו' גמורה ואפילו נתנה לו בהשאלה כיון שהיא נתנה וחזרה וקבלה אותה על דעת להתקדש בו על כרחך בכל דרכי הקידושין כוונה ועל דעת זו ניתנה עכ"ד הראתיך בעיניך קורא נעים! נדון נפלא כזה שאפילו היה אונס גמור על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו והיה שלא כדין בכל פינות חלקיו וגם היה בו רעותא אחרינא שגם הטבעת היה שלה והוא הורה לדעת שלא לקדשה בשלו עכ"ז כתב הרב דרוב הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם (ובראשנה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אשר עליהם בנוי ס' הש"ע שחיבר מוהר"י קארו ז"ל וכמו שאתה ידעת) שפה אחת לכולם (ולענין דעת הרי"ף עיין בדבריו ותמצא נחת ואכמ"ל) דהוו קידושין גמורין מבלי שום ריח ספק כ"ש בנדון שלפנינו דהקידושין עצמם נעשו כדת משה וישראל מבלי שום רעותא כאשר העיד המשכיל הר"י תנורי ז"ל שסידרם בפני פני העדה. וגם הב"ד של הויגאריו שגזר וחייב אותם היה מצד הדין והטוב והיש' בעיני אלהים ואישר חיליה שהשתדל להוציא אל הפועל בכחו הגדול קידושין אלו עשויים באמת וישר מבלי שום רוח אונס כלל ועיקר כי אם באמת דין ומשפט החלטי כראוי לעושי עולה ואנסים ורמאים ומפתים את הבריות ועל הויגאריו תבא ברכת טוב כי כונתו היתה לשם שמים וכמ"ש הרב יד אהרן ז"ל ה"ד לעול ואל יבהלוך רעיוניך מראות מעשה מפורסם של קידושין עשויי' בכח ואל וביד חזקה ובחרב ובחני' ודייני' שאינם מאומתנו וכל צבאם עומדים מימינו ומשמאלו ובאימתה ופחד וכל איום וגזום אומרים לו בזאת ראה וקדש ועכ"ז אתה שומע שאין בכל מעשה זה ריח אונס כלל ועיקר הא ודאי תתפלא ותאמר שאין אלו אלא גזירות בלי טעם אי לזאת לא אפרד מעמך מפרט זה עד שתצא מלפני מפוייס ושבע רצון הט אזנך ושמע מ"ש אדוננו המימו"ני בסוף פ"ב מה' גירושין וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו הגוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד גוים עד שיגרש ה"ז כשר וכו' ואין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס מאתנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה ליגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ד וכתב הרב ק"א ז"ל ד"ן ע"א ה"ר הרב צרור הכסף דקכ"א ע"א על דברי הרמ"בם אלו וז"ל ראה דברים נפוחים מפי חכם כמוהו ואיני כמוסיף על דבריו אלא מבאר דברי הרב והוא. כי המונע עצמו מעשות דבר המחויב אליו אשר הוא מצווה לעשותו או עושה מה שנצטוה שלא לעשות אותו הוא חושב בדעתו הרע שהוא רצוניי בזה ואינו אלא אנוס אחר כי רצונו הכולל הוא ישראלי ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הרע תוקפו ואנסו לעשות זה הדבר הרע במה שאין ראוי לעשותו או שלא לעשות מה שראוי לעשותו וא"כ הכפיה היא להסיר ממנו אותו האונס ולהעתיקו אל הרצון שאז יעשה המחוייב ברצונו ולא יקרא זה אונס אלא אדרבה הוא הסרת האונס ושובו לרצון הכולל וזה שיאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בזה אשר אני עושה עכשיו והוסר אונסי אשר אנסני היצר הרע עכ"ד ובזה כמדומ' לי שיצאתי ידי חובתי לברר שני הסעיפים הראשונים מן ספרי תורתנו שבעל פה ר"ל שהוברר שקידושי פאלומבא אשר נעשו במאמר הויקאריו הם קידושין גמורי' כדת של תור' וכתחז"ל מבלי שום פקפוק אפי' כמלא נימא וגם קיימתי הבטחתי לבאר שאונס משפטיי ודתיי הוא הרצון הגמור והשל' הודו לה':