כרך של רומי · חלק י״ז סימן כ״א

ואחרי בירורן של דברים אלו אין ס' שאחר שהנערה פאלומבא ואביה ואמה טענו טענת בריא שהיה הענין באונס גמור ואין דרך להזדמן באלו העניינים עדים כשרים וראוים וכמ"ש התשב"ץ הנז"ל שדבר ידוע שהגונב אינו גונב בעדים ובהכרח במשפטי' כאלו א"א לקבל עדות כהלכתה אלא הכל תלוי בזריזות ופקחות הדיינים הנטפלים באותו עסק ביש ודין מדומה להוציא לאור משפט ע"י אומדנות והשערות וחקירות והודאת פיו באופנים שיבא כמסיח לפי תומו מענין לענין וכ"ש אי איכא בהדייהו עדות נשים דודאי דיינינן על פיהן ומחייבינן ליה וכייפינן ליה שישאנה בעל כרחו והא לאו הכי חלקה מדת הדין. כל זה אני כותב לחזק המשפט שדן ב"ד הגדול של הויגאריו ולומר שגם לפי דיני ישראל יפה דן לחייבו לכפותו לקדשה כדין אנוסה גמורה הכתוב בפרשת כי תצא ולו תהיה לאשה בע"כ תחת אשר ענה ואפילו במה שאני רואה לבד אותה הפתקה ששלחו אביה ואמה בעדות נשים אני מחליט כן בפשיטות כ"ש שעדין לא בא לידינו ולא ראינו המעשה ב"ד יפה היא הפדוגי"סו של הויגאריא"טו שבלי ספק שמה המצא ימצא כמה עדויות אחרות או אומדנות מוכיחות והשערות בנויות לתלפיות אם בהודאת פיו בנכרים דברי אמת ואם מפי אותו שמואל סונינו שהיה ג"כ בבית הסוהר אשר בודאי מכללם גזר אומר שמחוייב לישא אותה וע"ז כפוהו בשוטים ונעשה מעשה מפורסם וכבד הוכחנו שבדברי' כאלו שהם מדיניים כנזיקין וחבלו' והדומה העקר אצלינו שב"ד יפה בחכמתו וחריפותו מוציא הדבר לאמיתו גם בלי עדים וראיה ומי זה אמר שלפי מרוצת המאורעים שארעו במקום או בזמן שנעשתה התועבה. מזה לא הבריחו שהיה אונס בדבר? כי מי יודע? שמע נא מ"ש הרב חכם צבי בתשובה קמ"ז שעל מה שכתב חכם שכנגדו לחזק דברי הרמב"ם שבעיר כיון שלא צעקה איתרע לה חזקת צדקת ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ע"ז כתב הרב וז"ל אשאל נא מכת"ר מהיכן הוא יודע שלא צעקה ואני אומר דבלילה היה והשכנים היו ישנים ואין עונה ואין קשב ואפשר שהיתה במרתף מקום שכל הצועק אינו נענה או באופן אחר דבשלמא להרמב"ם שפיר אוקמוה המפ' בראו עדים שלא צעקה אבלבנדון שאין ידוע לנו מציאותו היאך נאמר שלא צעקה ואפשר שצעקה כאוב מארץ קולה ולא נשמע בין החיים והרי היא טוענת לפנינו שצעקה וצווחה ככרוכייא ואין שומע לה עכ"ד ובתשובת בנימן זאב סימן קל"ב כתב על נדון כזה וז"ל כיון דיחידה היתה בביתה דצעקה הנערה ואין מושיע לה ואפי' שלא נשמע קולה רק שאמה מצאה בוכה ונאנחה כשהיה מחזיק אותה ההוא נבל ולא היה בבית אחר זולת הוא והנערה הא ודאי דיינינן כאלו שלף חרב עליה ואמר לה אם תצעקי אהרוג אותך. ולפי זה נראה לע"ד לדונה באנוסה אפילו שהיה המעשה בעיר כיון דאם היתה צועקת לא היה מי שיושיענה עכ"ד. אתה למד מכל זה לכל הפחות דאם הב"ד רואה איזה אמתלות לדבריה שכדבריה כן הוא הא ודאי מאמין אותה משיקול דעתו גם בלי עדים וראיה ואחר שכן מאן נימא לן שב"ד של הויגאריו כשנזדמן לפניו מרוצ' המאור' הרע ומר הלז' שלא הוכיח מאמצעות העניינים שבדבריה באותה פתקא ששלחה כן היה ועוד דלפי הפתקא ששלחו אביה ואמה בעדות הנשים העבריות מבואר יוצא מתיבה דהנערה לא היתה שפויה בדעתה מעולם כמו שהוא עד היום שאני מכירה היטב. ודבר זה התאמת אל הב"ד של ויגאריו גם מפתקת ממוני הזמן אשר השיבו אל הויגאריו באומרם שאם ממה שהוא מפורסם בעיר ואם ממה שהעידו אביה ואמה ואם מסדור דבריה והנהגתה נראה בחוש הראות שאינה שפויה בדעתה והוסיפו להעיד שמטעם הזה לא יכלו לסבול שיטותה האדונים אשר היה משרת בביתם והזכירום בשם ובכינוי ואחר שכן לו יהי שהיה פיתוי הוא אונס גמור וכן כתב הרדב"ז בחדשות דפוס ויניציאה סימץ ס"ג דפיתוי קטנה אונס הוא דקטנה כיון דאין לה דעת אין לה רצון עי"ש והוא הדין והוא הטעם בשוטה כיון דאין לה דעת אין לה רצון וממילא אונס הוא ויפה עשה ב"ד של הויגאריו לתופסו בבית הסוהר ולכופו בשוטים ובאיומי' ובגזומים עד שיקדשנה וכן כתב הרדב"ז שם בסוף הסימן ובסימן י"ט דבהודאתו לבד כופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו ואם כפר מחוייב שבועה ואם ראו הב"ד כי יש רגלים לדבר ורוצה לישבע לשקר רשאים לאיים עליו ולתופסו עד שיודה עב"ד ועוד ממה שאנו רואים שכשגזר הויגאריו שיקדש אותה ושלחו אותו ע"י בני חיל לקדשה בעל כרחו וב"ד הזמן והממונים ונאמן הקהלה נטפלו תכף ומיד לתת גמר טוב יפה שעה אחת קודם וכתבו ושלחו המעש' ב"'ד של הקידושין המובא בשאלה זה מכל זה אות ומופת חותך שאפילו הם עצמם היו מסופקים בדבר כמו שכתוב בפתקא א' ששלחו להשיב להויגאריו לאמר לו שהיה הדבר שקול בעיניהם ולא היה כדי שביעה לא בטענות הנערה ואביה ואמה וגם לא בתשובות הבחורים וגם שבעדות הנשים לפי דעתם לא היה כל צרכו דבר ברור כדי להאיר בחשכת הטענות והתביעות הללו ועכ"ז כשבא מאמר הויגאריו לכפותו למוסקאטו שיקדשה הוכשר הדבר בעיניהם ונטפלו בקידושין מבלי פוצה פה ומצפצף ואם באמת לא היה להם ר"ל לב"ד שנטפל בקידושין (שהיה מאנשי המעמד) וגם לממוני הזמן שהיה דין אנוסה ממש או קרוב לו גמרי לא היו שותקין בדבר והיו משתדלים אצל השררה שלא לחייב לתת קידושין בעל כרחו יען כי בדיני ישראל מפותה אין כופין אותו לישא אותה כי אם בפיוסים ורצויים ושוחדות והדומה וכמ"ש מוהריק"ו פ"ו קכ"ט בפי' והוא ספק הש"ע א"הע ריש סימן קע"ז ידוע לכל אלא ודאי ופשוט דלא חשבינן לב"ד ישראל ב"ד טועים שהיו נטפלים בקידושין דלא הוי מדינא ולכל הפחות היה להם להקביל פני השררה בזה כי תל"ית שררתנו הדתיית הזאת מיום אשר ניתן כתר מלכות בראשה מקום הניחה לנו בקיום דתנו אפילו דברי קבלה ודברי סופרים אלא ודאי שגם המה ר"ל הב"ד הישראלי באותו זמן ראו בעין שכלם כי יפה דן יפה זיכה הויגאריו לכופו לקדש את הנערה כי ודאי היתה אנוס' או קרוב לה והם מתחילה השתדלו בדברי פיוס וריצוי עד מקום שידם היתה מגעת לקרבם ולא לדחקם וכיון שלא עלתה בידם כאשר כתבו בסוף אותה פתקא כיון שאין כחם בידם לכוף כי אם על פי כח השררה וכשראו שיד השררה היתה לכופו גם הם בלב שלם ובנפש חפצה תכף נטפלו בקידושין ובזה נשלמה הטענה הא' לחזק קידושי פאלומבא בכל תוקף וחוזק קידושין תוריים כדת משה וישראל: