כרך של רומי · חלק ט״ז סימן י״ט

ונחלצתי בכל זה להראות לכל באי עולם כי אשה זאת משעה שנחקק בפנקס האוספידא"ל כל הזכרון עדות הנז' המשובח והמפואר כבר יצאת אשה זאת מהנקודה הא' היא הנקודה התוריית או כמו שתאמר מחזקת אשת איש דאורייתא מכל וכל עד שאינו צריך עוד להרבות דברים וראיות כי הוא להג הרבה ויגיעת בשר ובפרט באיש נגוע ומוכה אלהים ומעונה כמוני היום כי החדלתי את דשני גם לשוני ואפסו כחותי לדלג כאיל בארגזי ספרים לחפש חיפוש מחיפוש כאשר היתה באמנה בימי חרפי מקדמוני ועם שאני היום ן' מ"ה שנה הריני כבן מאה לחטא ה' יראה בעוניי למען רחמיו וחסדיו כיר"א. ומעתה נהדר אנפין אל הנקודה הב' התלמודיית או נאמר דרבנן והיא מה שהכהן הראש ע"י שאלת גוי אחר בארץ ההיא העתיק כל הנמצא כתוב בפנקס העיקרי וכתב בכתב וחתם וגמר ונתן ליד הגוי המשתדל ואם לא נכנס במחלוקת הר"ן והבעת"ה בשאלת גוי מגוי אפי' שהאחרונים נגררו אחר הבעת"ה כננודע הא ודאי אינו מסל"ת דהא אתיא בשאלה או הגבהה למעלה והוא מכוין להעיד גמור ושלם ועכ"ז איתתא דא שריא אליבא דב"ע שהרי ההעתק הלזה הנעשה ונגמר מיד הכהן הראש איננו בא להעיד עדותו מעיקרא ובראשו' כ"א מעתיק ומקיים בכתיבתו וחת"י ותותמו מה שכבר נמצא כתוב בפנקס במסל"ת גמור ועיקר הענין הלזה כבר נפל במסל"ת והוא כמוס בפנקס האוספידא"ל חתום באוצרותיו והאשה הזאת מקודם לזה כבר יצאת מחזקת אשת איש דאורייתא אלא שאנו מצריכים לדבר הזה קיום יותר מספיק כדי לצאת מכל מין ספק דרבנן והדומה ובא הכהן אשר לו מפתחות הפנימיות והעריף מטובו והעתיק הכתב וקיים כל הנמצא כתוב בספר לגלויי מילתא ולברורא מאי דהוה עובדא לפי תומם של דברים א"כ אופן כזה אינו אלא תוספת חיזוק ובירור מדרבנן לקיים הדבר הכתוב בספר ולגלותו לעיני השמש והירח ככל קיום שטרות דרבנן דהצריכו קיום לבירורן של דברים ולבער כל מין ריח ספק שיוכל להיות בעולם ואם הבעת"ה סי' רל"ט והחב"ש ח"ב סי' מ"ט והנאמן שמואל סי' נ"ה כתבו דכיון שיצאת מאיסור א"א דאורייתא (באומדנות לבד) אם נשאת ע"י גוי מכוין להעיר מעיקרא ובראשונה לא תצא ואם באמת כתבו האחרונים מה שכתבו עליהם עיין יד"א ח"א דפ"א ע"ד או' שנ"ג עכ"פ בספק מסל"ת במילי דרבנן פשוט הוא דיש להקל לכתחלה כיעו"ש ממקום שבאנו (ע"ע יד"א דמ"ד ע"ד אות רס"ב מה שהביא משם משפט צדק ח"ח סי' ז' ומהרימ"ז וס' ל"ז והוא ג"כ שייך לנדון זה ודוק) כ"ש בנדון שלפנינו דאשה זאת כבר יצאת מאיסור א"א דאורייתא ומאיסור עיקרו דרבנן וכאמור אלא דאנו אומרים דנשארה באיסור דרבנן על ענין הקיום שאנו דנין עליו (שהוא העתק שיצא מיד הכהן הנצרי בכת' ובחת'"י) שהוא באמת ענין חיצוני מדרבנן וכיון שהנענו לנקודה זאת יש לאל ידינו לצרף כל אומדנות שבעולם לומר דקושטא קאמר וקושטא כתב וחתם הכהן הנצרי הלזה אפי' דהיה ע"י שאלה מישראל גמור (כ"ש דלא היה כ"א ע"י שאלת גוי דבמחלוק' שנוי) כיון דאין בדבריו ר"ל במעשיו עקרו של עדות כ"א העתקו וקיומו אות באות ותו לא ובאופן כזה כל הרבנים המנגדים להתיר באומדנות דנכרים דברי אמת בעדות גוי מכוין להעיד בודאי יהיו לאחדים בידינו ויודו לנו סלה כיון דאין זה גופו של עדות כ"א קיומו וקיומו הוא מדרבנן בכל קצות התלמוד והרב נחפה בכסף סי' ט' דש"ן ע"א אחר דתמה על תשו' בעת"ה ומור"ם בהגהה ככל אשר אשר שפך כאש חמתו הרדב"ז סי' תקכ"ו סיים וכתב וז"ל וכי באומדנות תליא מילתא? בשלמא אם האיסור דרבנן ניחא וכו' עש"ב נמצא דבאיסורא דרבנן ניחא לדון באמדנות אפי' כשאינו מסל"ת כ"ש בכאן שאינו מעיד כי אם מעתיק ומקיים כל הנמצא כתוב בספר דודאי הרשות בידינו לטייל ארוכות וקצרות בפרדס האומדנו' ולהחזיק קיומו של הכהן הנצרי הלזה בכל אומדנות מוכיחות שיעלו כידינו לברר דקושטא כתב וחתם. זה יצא ראשונה דממרוצת העתק הלזה וצורתו ותבניתו ניכר הוא אצלינו האיברופיים שהם דברים מועתקים מגוף הפנקס הגדול כמנהג כל העתקיות הנהוגות והמורגלו' בכל האברופה הזאת באין נגרע ואיך א"כ תחוש לזיוף וקרוב לזה כתב הרב פ"מ ח"ג סו' סי' ד"ן לענין כתב אמה של הנערה שכיון שממרוצת הכתב ניכר האמת אין צריך קיום דון מינה לנדון שלפנינו שאפילו שהוא כתב גוי עכ"פ מרוצת הדברים ואופן ההעתקה המדוקדקת כמנהג הן הן המעידים לפנינו כי שרירים וקיימים הם בלי חשש זיוף וזה אפי' שנמצא כך כ"ש שהיה ע"י שאלה מעיר אחרת ובא התשו' דלענין קיום הוי מקוים גמור כמ"ש הרב עב"י סי' י"ג ה"ד היד"א ח"א ד"ע ע"ב או' מ"ז ואין הפרש בזה בין גוי לישראל דאנן על אומדנות אמיתות הדברים קיימינן בסברא דנפשין וזאת היא היא אומדנא חשובה דודאי הוא מהכהן הזה המעתיק הדברים הכתובים על הלוחות לפי תומם וא"כ חשיב לפניך כאילו הם ב' גוים בשאלה ואחר מסל"ת הא' הגוי השואל שבמקום האשה להכהן הראש שבאוספידא"ל והב' הכהן הזה הנשאל והוא שומע ורואה מהגוי השלישי המסל"ת הוא הפנקס וכל דאתברר דהראשון מסל"ת אין לך דבר חשוב הימינו כנודע מתשו' הר"ן הביאה הב"י ז"ל ודוק כי יש הפרש אבל בנדון הקיום קיימינן ועוד אין לך מילתא דעבידא לאגלויי גדולה מזאת כל דאינו אלא העתק וקיום אל הכתוב בפנקס העיקרי ולמחר ילכו לכוין הדברים והנה אינם ונמצא שקרן וכדי בזיון והרי אפי' כשהזכיר ממון בדבריו שהוא פיסול גמור דאפי' בהנאה כל דהו פסלינן להו כמי שהאריך מוה"ר מוהר"ם גלאנטי ז"ל בתשו' הובאה בס' דרכי נועם דק"ה ע"א עכ"ז כיון דהוא מילתא דעבידא לאגלויי שאומר ששמר הראש כדי שיקברוה על זה הכשירו הרב סם חיי סימן נ"ב והסכים עמו מוהר"ם חיים בנדון דידן שאין לכהן הנוצרי שום הנאת ממון והוא מילתא דעבידא לאגלויי עאכ"וכ דליכא למיחש לזיופא? ועוד שאם יתפרסם הדבר אל המושל מאלו הזיופים ודאי יהיה בחזקת סכנה הכהן המעתיק הלזה שהרי נודע ממאמר האפיפיור וגזרתי החוקיית היא הנקראת בולא פאפאלי על כל מי שגורם התר זיקה לחשת המומר בכל אופן שבעולם בין ע"י ב"ע בין ע"י אין ב"ע קנסות אחת ותשע דבר המבהיל את הרעיון והרב הנטפל בהתרה קנסו בניו אחריו וכו' וכו' ב"מ לא יאבה ולא ישמע והקהלה קונסין אותה באלף כפולות זהב ואני ראיתיה ועמדתי על תלה בדקדוקיה ובטעמיה אלא שאיני זוכר עתה הסי' וכל סידור דבריה אבל יבקש אחריה מקהלתי הקדושה הרומיית והיא נמצאת באוצר שלה ויראה פלאות ועיקר כוונת הגזרה הזאת להניח אשת המומר עגונא ואלמנות חיות אינה אלא שמא מרוח סועה מצע"ר כאשר לא תוכל לסבול העיגון ותחזור לדתם לאמר אלכה אחרי מאהבי.