כרך של רומי · חלק ט״ז סימן ט״ז

ואחר שיצאנו מזה רצוני שהתברר לנו דעת הר"ן בג' דינים הללו הנלמדים מתשובת הרמה והנשאה הנז"ל שהם מבוררים בדבריו לאסור מה שראוי לאסור ולהתיר מה שראוי להתיר ושבמעט רוב מנין ורוב בנין מגדולי ישראל הכי סבירא להו באין אומר השב. נחנו נעלה לטייל בנדון שלפנינו ברצוננו ונחלק נדוננו על שתי נקודות כדי שיצא דין האשה העגונה הזאת לאורה מבלי שיוכל להסתפק בדינה שום תופס ספר שבעולם בעזר משדי אלהי המשפט והנקודה הראשונה נתאר אותה הנקודה התוריית או כמו שתאמר דאורייתא והנקודה הב' נקראה בשם הנקודה התלמודיית או כמו שיאמר האומר דרבנן. הנקודה הא' היא תכלול בכל מה שכתוב בפנקס העיקרי שבאוספידא"ל אשר משם לוקחו הדברים והועתקו אות באות ונתקיימו בתתי' כהן הראש עצמו שבאוספידא"ל שדבר זה האחרון הוא שתארנו בתאר הנקודה הב' וכמו שיבואו לקמן ביאור הדברים ונשים פנינו לדבר על הנקודה הא' ונאמר. דהנה אין מי שיוכל להכחיש דכל מה שכתוב בפנקס ההוא העיקרי הנמצא שם עד היום ועד ימות עולם הוא ענין מסל"ת גמור ושלם אשר לא נראה כמוהו בעולם שמיום שיצא מידי קולמוס מי שכתבו הענין הזה ונכתב בפנקס האוספידא"ל כאשר לפנינו בהעתקתו כבר יציאת האשה הזאת מכבלי העיגון התוריי אפי' בקול בעלמא שכך כתוב בפנקס ההוא. יען וביען בכ מה שכתוב בפנקס העיקרי שבאוספידאל הוא מסל"ת גמור ושלם אם מטעם שלא היה ע"י שאלה אפי' גוי מגוי ואם מטעם דניכר מתוך כתבו דדידיה עביד להגיד את כל הקורות במיתת המומר במה שנעשה לו כל תיקוני דת הנוצרים לנוצרים בשעת מיתה וכיוצא מכל מה שהאריך כי ענין זה די והותר להחשיב מסל"ת אפי' היה ע"י שאלה באשר האריך הרב דבר משה ח"א סימן י"ז והרב בית דוד א"הע סימן י"ג ד"ר ה' י"ז ס"א אות קמ"ו על הוספת דברים שאינם שייכים לאותה שאלה עיש"ב כ"ש בנדון שלפנינו שהיה בלתי ריח שאלה בשום אופן והוא כותב ומעלה על ספר מה שהחיוב מוטל עליו לכתוב מיתת המומר הזה בספרי מתים ככל אשר הושת בחוקותיהם ולא שייך התפארות ג"כ מפני כל אותם הענינים הדתיים וכיוצא כמו שיעויין להרב יד"א ח"א דפ"ב מאו' שנ"ז עד שס"ח והאריכות בזה להרבות בראיות אשר הנם כתובים לפנינו אלף מימיננו הוא יגיעת בשר והעתקת ספרים ללא צורך כי העטלפים יראו כי כל מה שנכתב בפנקס האוספידאל הלזה הוא כתב גוי מסל"ת אשר לא אירע כמוהו מיום היינו לגוי אחד בארץ ולא בדרך גוזמא שבו יתבררו ויתלבנו לנו הדברים הדק היטב בשמו שביהדותו ושבגיותו ושם אביו ושם עירו וימי שני חייו וקבורתו והוספת דברים טובים ונכוחים מגדלות מרקחים. וכל ההוספה הזאת שייכא להם ולא לנו כל עיקר כמו שהוא באמת ענין הטיבול והמשיחה הדתיית שבזיבולא בתרייתא והבלעת הרקיק הדתיי וכל הנכתב ונחתם בגוף העיקרי מבלי שום ריח שאלה לא מב"ע ולא מאב"ע ואם על כתב כזה יש מי שיוכל להסתפק עליו שאינו עשוי באופן היותר משובח שבדיני גמל"ת טוב לו ח"ו וחלילה. למחות מן הספר כל דיני גמל"ת הכתובים על לוחות העדות באלפי אלפים מיני אופנים כולם כא' יוצאים בגרעון נגד נדון שלפנינו שהוא באמת נדון גמ"לת בהיר וזהיר בשמש בחצי שמים בתקופת תמוז ולא בדרך הפלגה. ולא מבעיא לסברת הרבני' והגדולים והעצומים בחכמה ובמנין כהר"ן והריב"ש ורבינו הגדול מוהר"י בירב ומרן בבד"ה ובן דעתו בס' הקצר למעמיק בסדר לשונו כשהביא דעת הרמב"ם (ועכשיו בסוף הלימוד ראיתי להרב שב יעקב ה"ד לקמן דכלל בדעת זה עם דעת מור"ם בהגהה עי"ש עלז לבי בה') שלדעת כולם כתב זה שבפנקס הלזה הוא כתב גמל"ת נאה ומתקבל דלית בר נגר דיכיל למשדי ביה נרגא אלא אפי' לדעת הרב המגיד בכוונת הרמב"ם שהוליד לנו חי' זה נדון שלפנינו שאני דמלבד שאעיקדא יש לבעל הדין לחלוק ולומר. מהיכן נכנס ה"ה ז"ל לחולק להלכה ולמעשה אחר שלא ביאר דבר זה אלא כמפרש כעלמא ומי אמר לן שאם היה בא מעשה לידו שעכ"ז היה אוסר האשה ומניחה בכבלי העיגון מפני ביאורו זה בכוונת הרמב"ם? והלא דינא יתיב וספרין פתיחו כי הוא מדרכי ההוראה דלא שבקינן מה שכתבו הגדולים בחכמה ובמנין להלכה ולמעשה מפני פי' אחד מפרש אפי' שהיה מגדולי גדולים כ"ש דהר"ן וה"ה כי הדדי נינהו והראשון פוסק לענין מעשה בכתב גוי ולא מצא עילא כי אם מפני שהיו מכונים להעיד ושלא היה מסל"ת בל עיקר והב' מפרש דברי הרמב"ם לפי מרוצת פשטי הדברים מבלי ההשקפה והלחיצה התוריית אשר נלחץ בהנה הפוסק בכתבו פסק דינו בהתר עגונות ועיין מוהרלנ"ח דר"ד ע"ד ותשו' נאמן שמואל סי' ס"ט ותשו' דבר משה ח"ג סי' ס"ז ותרוה צמאונך ומלבד כל זה מי אמר לן דכוונת הרב המגיד ז"ל לאסור כתב גוי אינו אלא בענין כתב גוי שנמצא כך דרך מקרה כמו דין דקא משתעי ביה מצאו כתוב ומפני האופן הלזה יש להסתפק בו שמא כווין להעיד ומי לנו גדול מתנא דידן בעל מש"ל ה"ד הרב בני דוד פ'אלקון ז"ל סוף סימן פ"ט דס"ל דמפני חששת מכוין להעיד נגע בה ה"ה ז"ל לפרש כן בדעת הרמב"ם ז"ל? ומי שידקדק בכל דברי האחרונים בעיניו יראה ולבבו יבין דאין בהם כמעט גם אחד דלקח פי' הרב המגיד ז"ל כהלכת' בלא טעמ' (חוץ מהלבוש והח"מ וכמו שיבא) וכולם יסבו בלכתם לתת טעם בעיקר לסברת ה"ה ז"ל הלזו מפני שיש להסתפק בגוף העדות דבר מה עד שאינו ברור לעינינו כאילו אמרו יהושע ן' נון: