כרך של רומי · חלק ט״ז סימן י״ד

שלישית למדנו מתורתו של הר"ן ז'"ל דכל שאינו מכוין להעיד והוא מסל"ת גמור ושלם אפי' שלא באו דבריו מפה לאזן כי אם מתוך דברים שבכתב לא מפקא מידי מסל"ת שהרי אנו רואים בנדונו כי היה כתב עדות של הגזבר החצר ולא בא עליו כי אם מטעם דכל העדויות שקיבל ניכר שהיו מכוונים להעיד ולמה לא הוסיף להכות באגרוף ולאסור באותו נדון גם מטעם שכתב הגזבר הוא כתב גוי ולא בעל פה והרב בני דוד פ'אלקון קו"ע סי' צ"א דקדק על הר"ן ז"ל דקדוק יותר קל והוא למה לא גמגם הר"ן ז"ל דהרי הגוי השליח ע"י שאלת מי ששלחו שאל והוא משיב לשולחו דבר ע"י שאלתו ע"כ. ושפיר אמרתי דקדוק קל שהרי מי ששלחו לא שלחו בתורת שהוא מת כי אם ערמה היתה כאלו היה חי וא"כ הרי אין כאן שאלה. ולא דמי לאיה חברנו שבא בתלמוד דלשון איה חברנו כבר הוא מובן בו צדדי הספק איה חברנו אם חי או מת אבל כאן שלחו אותו בחזקת חי גמור וכאלו כמו פתן חרש יאטם אזנו אל צעקת ריבה היא צעקת העגונה ובכגון זה לא הוי שאלה על ספק אם מת אם חי והוא ברור. וע"ז יפה עשה הר"ן ז"ל שלא גמגם מצד זה ויותר היה לו להרב בני דוד לדקדק למה לא גמגם מצד עדו' גזבר החצר שהיה בכתב והרב ב"ד גופיה לעיל סי' פ"ז פ"ח פ"ט נראה כתופס להחמיר כזה כדעת הרב המגיד ז"ל להחמיר אם הוא ע"י כתב אפילו אם הוא מסודר באופן מסל'ת משובח: