כרך של רומי · חלק י״ד סימן נ׳

באנו לסעיף הג' שכתב החתם סופר ז"ל בענין אמירת קדיש וכתב כי לא מצא דעת ענין זה בפוסקים ונעלם ממנו שמוהריק"ש ז"ל בהגהותיו נקראות ערך לחם כתבו להדיא כיעו"ש וגם בסעיף זה כלל בדמיונות והקפים שלא מן המוקף ובמקום שהביא תשו' בנימן זאב היה לו להביא תשו' מוהרר"ך בית י"א הנחמדת והמבוררת והיה נראה שכל ראיותיו שהביא כמו אותה של ר"מ שהעלה עשן מקבר אלישע אחר והדומה לה כבר הביאם מוהר"ך ודחאם באמת הבנין ולא מצא מונח לומר קדיש אלא מפני שאותו המשומד נהרג ונתכפר והביא כל אותה סוגיא דפ' נגמר הא לאו הכי הוא רשע גמור ואין לומר עליו קדיש יעש"ב. ועוד איני יכול לסבול הראיה מאבשלום שהביא וגם מה שעשה כל הקהל כשותפים ואדעתא דהכי נשתתפו לומר כל אחד קדיש כשימות אביו וכיוצא ושאחד מקהל או הקהל כולו טוענים שאביו של זה אינו ראוי לומר עליו קדיש ובאים להוציא מן השותף עליהם להביא ראיה א"ד בקיצור יעש"ב כי איני יכול להעתיק עוד ספרים ואני באמת איני יודע באיזה מקום קבע עצמו לדבר הלכה ובאיזה מונח תסוב תשובתו דאם דן דין מע"ל בעושה מעשה עמך ובמומר לתיאבון ושפיר ראיה מאבשלום וא"כ מה לו כי יצעק בכל התשובה לענין אבילות אם מתאבלין עליו אם לאו הרי ראיית אבשלום שדוד אביו התאבל עליו ובראיית מוהר"ם ז"ל הובא במרדכי ובהרא"ש ז"ל הביא דבריו לעיל דמינה הוכיחו להתאבל לכל מומר לתיאבון ומינה לנדון מע"ל שמתאבלין כיון שהוא משוה ליה לאבשלום כדי לומר עליו הקדיש ואי דינו כפור' מד"ץ או כהרוגי ב"ד וע"ז אין מתאבלין עליו א"כ מאי ראיה מאבשלום לענין קדיש והתם לתיאבון והכא להכעיס או דומה לו וא"כ הוא רשע גמור ואדעתא דהכי לא נשתתפו כי אם אדעתא דרבנן והרי ראינו למוהר"ך ז"ל דלא מצא לאותו משומד הנהרג לומר עליו קדיש בתוך קהל עדת ישראל ר"ל במקום שיש בן שאביו ופטר יהודי לא מטעם שע"י שנהרג נתכפר לו כיעוש"ב סוף דבר שכל תשובת חתם סופר הלזו מראשה לסופה אחרי המחי"ר מעצמותיו הקדושי' אין לה שחר ובפרטי פרטות במה שהביא בסעיף ג' וז"ל ממש והנה להרמב"ם אין קורעין וכתב הרמב"ן בס' ת"ה הביא דבריו ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו באינו עושה מעשה א"כ אמאי מברכין ברכת אבלים ועומדין עליו בשורה על כן פסק דרק לענין תכריכין וקבורה אין מתעסקין עמו אבל הקרובים קורעין ולא גילה לנו הרמב"ן מאי טעמא אין מתעסקים לקבורה ותכריכין עכ"ד: