כרך של רומי · חלק י״ד סימן מ״ה

ואבא היום אל הסעיף הב' שנכנס החתם סופר בענין אבילות והביא פלוגתאי דהרמב"ם והרמב"ן והטור דלהרמב"ם ופסקו הש"ע אין מתאבלין הקרובים ולהרמב"ן והטור מתאבלין ושם האריך הרבה לתת סמך לדעת הרמב"ן והטור מהך שהביא המרדכי על רגמ"ה שהתאבל על בנו המומר י"ד יום ק"ו לשכינה ע"כ והאריך בזה לדמות הענינים אלו. ומה לי להטריח קולמוסי בדבר שכבר נראה שכל משאו ומתנו הוא כענין דרשה ואגדה ממש (ועיין פסקים וכתבים סימן ק"ח ועיין חיים שאל ח"ב סימן ל"ח דמ"ז ע"א ועיין מריאות העין דש"ז ע"א) ועל הכל שנעלם ממנו מ"ש מוהר"ם ב"ב בתשובה ק"ג סימן תקמ"ד וכתב וז"ל ואע"פי שרגמ"ה התאבל על בנו שבועיים לית הלכתא כוותיה אך מרוב אנינות עשה כן עכ"ד. וא"כ ממילא בטלו בזה כל דמיונותיו וקשותי"ו ומנקיותי"ו. ובפרט מה שפי' עוד שם ס' ר"ע שאמר אל תבזהו הפך הפשט והיינו שמרוב רשעותו של המע"ל אל תבזהו כי היכי דלא תהוי ליה כפרה. ובחיי ראשי! הוא פלא הדרכת הלימוד המשונה הזה ומי גרע מפורש מדרכי צבור ואנו מבזין אותו ואוכלין ושותין ושמחין? והוא פלא באמת שכל כחו להכריע ענין זה הוא משום דמע"ל הוא אחד מג' עבירות חמורות. וגם שבמיתה שהיא הכפרה הויא העון ואני אומר יוסיף עליו חמרות כל מה שיכול. ועכ"ז לא יגיע לחצי שעור מומר לע"ז ועכ"ז אוכלין ושותין ושמחין ומה לי להאריך עוד? ובטני נבואות חדשים יבקע: