כרך של רומי · חלק י״ד סימן ל״ב

ועתה בואו ונזווג הדין זה בכל פרטיו עם דין מע"ל שפסק הרמב"ם ונמצאם אחים ולא יתפרדו ויתחזקו דברי הרב מרכבת המשנה עד להפליא הנך רואה שכמו שהתם בענין גט העיר אותנו זה העני מאבידתו מן העולם באמור לנו כתבו ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל ולא שראינוהו בבירור שהפיל עצמו) כן הכא אמר שהוא עולה לגג ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל שלא ראינוהו בבירור וכו') ממש דומה כדומה ולזה שפיר השמיט הרמב"ם באמירת המע"ל שאמר לעלות לגג וליפול ולמות כי אם דוקא שאמר הרי הוא עולה לגג ותו לא מידי דבאמת אינו צריך דדי לנו בהערה כל שהיתה סמוך קודם מעשה. שכמו התם אמר כתבו ואפשר היה כמצחק ומפני שראינו תכף המאורע איתברר לנו שאותו כתבו שאמר תחילה היתה הערה להציל אשתו מן הזיקה וכאלו אומר כי קרבה עת פקודתו כן הכא די לנו שהעיר אותנו באמור לנו שהוא עולה לגג ותו לא מידי אע"ג שמתחילה חשבנו שהיתה בעליה לעשות דבר מה עכ"ז כיון שעלה תכף ונפל ומת אע"פי שלא ראינוהו שהפיל עצמו איתברר לנו שהפיל בק"ע מפני דאתברר לנו שמה שאמר לעלות הוא אדעתא ליפול כיון דהם סמוכים האמירה והנפילה חדא מבררת חבירתה האמירה מבררת כוונת הנפילה והנפילה מבררת כוונתו באמירה והוי דומה בדומה ממש ענין מע"ל עם ענין גט בדקדוק עצום וע"ז בכוונה מכוונת השמיט הרמב"ם מ"ש בא"ר שאמר לעלות וליפול ולמות דזה באמת אינה תורה דאם נפסוק הדין כך להדיא מינה דאם לא התיר עצמו למיתה בפירוש אינו מע"ל וזהו באמת אשנה ואומר אינה תורה ואיך אפשר שדיני אבלות ועסק הרבים במת יהיו חמורים מדוני עריות והלא בעריות גם שלא התיר עצמו למיתה בפירוש כי אם בהערה קטנה שאמר כתבו אנו דנין שאמירה זאת היתה אדעתא ליפול וא"כ ממילא אינו צריך בירור אם הפיל אם נפל בודאית הפיל עצמו וע"ז אמר כתובו וזהו כוונתו כ"ש במע"ל שודאי נפרש אומרו תחי' לעולות לגג לבד (ר"ל מבלי שיצרף ואפיל ואמות) וראינו תכף המעשה שנפל ומת שודאי התיר עצמו למיתה וזהו כוונתו שאמר לעלות לגג כדי להפיל עצמו והוא ברור כשמש נמצא אתה למד שהרמב"ם כדין השמיט מכלל הודעת המע"ל באומרו לעלות לגג ענין ליפול ולמות כריהטא דברייתא דא"ר דבאמת לאו דוקא הכי דאלת"ה אלא תאמר דוקא קאמר שצריך שיתרה עצמו למיתה בפירוש הא לאו הכי באומרו הרי הוא עולה לגג לבד אפי' שראינו תכף עליותו ונפילתו לא הוי מע"ל. ר"ל שהאי שאמר כמסי' הרי הוא עולה לגג לאו אדעתא דהכי הוה ומילתא באנפי נפשה כל שלא התיר עצמו בפירוש לעלות וליפול ולמות א"כ נמצא שאתה מחמיר בענין האבלות וכבוד המת ברחוקים יותר מדיני עריות וכאמור לעיל ולא נופל דבר וזו אינה תורה באמת ובתמים וכיון שהגענו לידי מדה לדמות מע"ל לדיני עריות בהכרח א"כ מה התם כיון שאמר כתבו בתחילה ועלה מיד ונפל ומת איתברר האי כתובו דאמר בתחי' דר"ל דהודיענו דהיה מאבד עצמו וכיון שעלה מיד ונפל ומת אע"פי שלא ראינו אם דחפו הרוח אם הפיל עצמו כיון שהיה מיד תלינן דודאי הפיל דוכוותא ממש הוא בענין מע"ל לא נופל דבר ולזה שפיר השמיט הרמב"ם ליפול ולמות והוסיף מיד בהא קתני ונפל ומת ולא הפיל נמצא דהוא ספק ולא ראינו נפילתו איך היתה ואי לאו דהוי מיד תלינן ברוח דחפתו אליבא דכ"ע ואליבא דכל הנוסחאות אלא דהרמב"ם ס"ל דבלאחר זמן אפילו שראינו שהפיל עצמו תו אינו קשור עם מלת כתובו הקודם כדין הגט ועם מלת הרי הוא עלה לגג כדין המע"ל דכיון דהוי לאחר זמן תלינן בהך כתובו כמצחק הך הריני עולה לגג לאיזה צורך ואותה נפילה דלאחר זמן שראינו שהפיל עצמו בכל דעתו תלינן ברוח רעה שנכנס בו ואין מוציאין האשה מחזקת אסור א"א באותו הגט שאמר כתובו ואין מוציאין את האיש מחזקת כשרותו מפני אותם הדברים שאמר זה זמן לעלות לגג ודין זה האחרון (ר"ל בלאחר זמן וראיניהו מפיל בק"ע) לענין גט יוצא לפי הגירסא שכתב הרב מרכבת המשנה הנז"ל וגם בענין מע"ל נלמד מענין גט ודא ודא חדא היא וכמו שהוא מבורר אבל אינו נלמד מגופא דברייתא דא"ר שהרי אתה רואה שאפי' במצאוהו חנוק ומושלך על סייפו דהדבר הוא סימן מובהק דהוא פגע בנפשו מבלי שום ריח ספק והו"ל כאלו ראינו מפיל עצמו לפנינו ועכ"ז תלינן ברוח רעה היינו משום שלא קדם לנו שום אמירה אבל אם קדם ידיעה באמירתו שהוא עולה לגג ושוב אח"ז ראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או מושלך על סייפו וכיוצא לזה אפשר דמעמידין ליה על חזקה שגזר וקיים מאמרו ועדין הדבר ספק ואינו מתברר מגופא דברייתא דא"ר כי אם מאותה דגט לפי דעת הרמב"ם ז"ל ובביאור הרב המשנה ז"ל: