כרך של רומי · חלק י״ד סימן ל׳

וממוצא דבר אתה רואה דגם דברי הרמב"ם ז"ל דתלה הטומאה באבילות נוכל לידחק ולישבם דהיינו על האבילות דרבים ולא דקרובים וכדשנינן מעיקרא וע"ז כתב דכיון דאין הרבי' מתאבלין עליו וכ"ש שאין קורעין עליו א"כ ממילא שאינו בחזקת יאודי יהיה מטעם ס' או מטעם ודאי וא"כ ממילא אין מטמאין ודא ודא חדא היא ואל יאשימני המעיין אם אני אדקדק לו דקדוק קטן לחזק סברתי זאת דענין הטומאה בא לו להרמב"ם מטעם ספק שהרי הרואה יראה דהרמב"ם הפסיק בין פורשי מר"ץ והרוגי ב"ד לבין מע"ל עם דין נפלים שכתב וז"ל כל אותן שאמרו אין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין הכהן מטמא להם ע"כ ולכאור' שלשה אלו דהיינו הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ והמע"ל כולם מדין אחד נובעים ר"ל בעמיו בעושה מ"ע ודין נפלים מטעם ס' בן קימא ולמה הפסיק ביניהם עם דין נפלים אבל הודיעך שגם ענין מע"ל הוא מדין נפלים מטעם ס' בן קימא והכא ס' עושה מעשה עמך איך שיהיה לכל אפייא מי שיעמוד בשורש הדברים ויראה כמה קשים דברי הרמב"ם אם אנו מניחים אותם על פשיטותם (ר"ל דהא דקאמר אין מתאבלין ר"ל כלל בין הקרובי' ובין הרחוקים) בעיניו יראה ולבבו יבין כי טוב לנו לפרש דברי הרמב"ם ככל האמור דקאי על הרחוקים. אשר בזה נחה שקטה הארץ ויבואו פשט כל השמועות וגם כל דבריו מראשם לסופם כמין חומר ממש ולא יקשה עליו משום מקום ומשום ענין והבוחר יבחר: