כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ח

ואחר שעלה בידינו בירור ההלכה דפ"ב דשמחות על נכון חובה עלינו לדרוך על במותי ים גדולי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותין. לראות היעמדו דברינו אלה ובראשם ועל כולם גדול אדונינו הרמב"ם ז"ל במה שפסק בפ"ב מה' אבל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד החיים. ואיזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על סייפו ה"ז בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר ע"כ. והנה עיניך הרואות כמה שינויים אתה מוצא מלשון הרמב"ם זה לברייתין דא"ר דבאבל רבתי תני אין קורעין ואין חולצין וכו' והרמב"ם השמיט קריעה וחליצה וכתב אין מתאבלין מה שאינו בא"ר. ב' הרמב"ם השמיט באמירה שאמר לעלות לגג שאמר ג"כ שהוא ליפול ולמות ונקט סתמא שאמר לעלות לגג ותו לו ר"ל מבלי שלא התיר עצמו למיתה בפירוש כמו שנתפרש בא"ר שלפנינו. ג' שהוסיף ועלה מיד מה שאינו בא"ר דשכתב והוסיף שעלה דרך כעס או שהיה מצר מה שאינו בא"ר ונחזי אנן השנוי הראשון אומרו אין מתאבלין עליו דמלבד דקשה על הרמב"ם ז"ל מהיכן בא לא. ואפי' אם נאמר דכך היא גרסתו בא"ר קשה כקושיין בהערתנו דקשה מעיקר הדין במע"ל ובפרט באופן כזה דהוא ספק להכעיס וכמו שמורה לשון בחזקת שנקט גם הרמב"ם עצמו זאת שנית שאפילו אם נאמר דלשון בחזקת קאי על ונפל ומת ולא והפיל עצמו דאינה מבוררת הנפילה שהיתה מכוחו וע"ז נקט דחזקת וכמו שיבא לקמן. אכתי קשה דדבריו ז"ל מרפסן איגרי דאפי' אם תאמר דהרמב"ם ס"ל דכיון דהוו כל סימנים מובהקים הנ"ל בודאי להכעיס וע"ז החליט דאין מתאבלין ולא אמר אלא אוננין כמו לעיל בהרוגי ב"ד לאשמועי' דחמיר טובא וע"כ אין אוננין ג"כ כדין פורש מד"ץ ומומר להכעיס א"כ קשה דהחמיר עליה בחדא והקל עליו בחדא דאי חמיר טובא עד שאין מתאבלין ולא אוננין א"כ כ"ש דאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים שהוא יותר כבוד מאנינות עשר ידות בלי ספק ועל הכל לפי מה שפסק הוא ז"ל בפ"ב מה' אלו בדין ז' ודין יו"ד דבאין שדרו קיימת אין מספידין ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ופירש הדברים ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים עליו בבית האבל תנחומי אבלים שאומרים עליו בשורה ובדין יו"ד על תינוק שמת בתוך ל' שם פסק דאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ובן ל"י גמורות עושין לו כל זה יעו"ש. ובדין י"ב פסק דהעבדים והשפחות אין עושין להן כל זה ובתחלת פי"ג פירש הדברים ביותר כיצד מעשה התנחומין ועמידתו בשורה ופירש ואמר שעומדים האבלים בצד בית הקברות וכו' מכללות דינים הללו שמעינן תרתי שמעינן מהו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ושמעינן מכלל הדברים דמי שמתאבלין עליו כתינוק בן ל"י גמורות נעשה לו כל הדברים הללו ומי שאין מתאבלין עליו כתינוק בתוך ל' והעבדים והשפחות אין עושין לו דברים הללו והא בהא תלייא וגם מצד טבע הענין הא בהא תלייא דאם אין מתאבלין. אין האבלין עומדין בצד בית הקברות וממילא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים וגם אם אין מתאבלין אין בית האבל וממילא אין ברכת אבלים כל אלו הדברים הם דברים פלאיים ועצומיים על הרמב"ם ז"ל בשינוי הראשון אשר אנו רואים בדבריו אשר קצת מהם עמד עליהם הרמב"ן בספר תורת האדם ה"ד מב"י ז"ל ועכ"ז החליט דהרמב"ם ס"ל דאין מתאבלין כלל א"כ הניח מזבח ה' הרוס ר"ל שדברי הרמב"ם יהיו קשים ומעוקשים חלילה. וכן לא יעשה כי חובה עלינו למשכוני אנפשין ולישב דבריו ומי לנו גדול כי ממנו תורה יוצאה לכל הגולה כי ע"כ הנראה לע"ד לישב דעת הרמב"ם ז"ל. והוא בהניח שהיתה לו הגירסא בברייתין דא"ר אין מתאבלין במקום אין קורעין ואין חולצין ובשאר הדברים הברייתא דא"ר כצורתה ובזה יבא על נכון והיינו שאין להכחיש שגם פי' אין קורעין ואין חולצין דקתני בגירסא שלפנינו. סתמו הוא על הקרובים וכ"ש על הרחוקים ואדרבא לקרובים שייך הקריעה והחליצה הסתמית יותר ויותר ועכ"ז פי' הרמב"ן הקריעה והחליצה וההספד על הרחוקים ולא על הקרובים והאמת אתו דכך צריך לפרשו בהכרח מלבד דהרי מוכח ממה שעומדין עליו בשורה ומברכין ברכת אבלים. ונמצא דאיכא אבלים וכיון שאיכא אבלים ממילא חייבים לקרוע וכו' דדא ודא חדא וכמ"ש הרמב"ן גופיה ובר מן דין כך צריך שתפרש דהרי מוכח ממה שסיים הברייתא כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים הרבים מתעסקין עמו וכל שאינו כבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר ע"כ. הרי דכרוזא קרי בחיל כמ"ש ברישא אין קורעין וכו' קאי על הרבים ולא על הקרובים ואין לומר דהרמב"ם לא גריס הכי ר"ל אין הרבים וכו' דמי מחייבנו לומר זה אחר דריהטא דמתני' בלאו הכי משמע כה"ג ואחר שנתברר דבר זה למה לא נפרש דהאי אין מתאבלין שפסק הרמב"ם (דהכי הו"ל הגירסא) קאי על הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן אין קורעין ודא ודא חדא היא. ואל תתמה על החפץ איך שייך לשון אבלות על הרחוקים שהרי ברבו חייב להתאבל עליו יום אחד כמ"ש הרמב"ם פ"ט הי"ב ופסק נמי בפ"ב ה"ד כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מד"ס (ועיין פרי האדמה ח"ב דקס"א ע"ד דין ד' בדברים אלו ממש דשייך אבילות ברחוקים יע"ש) וכתבו הרמב"ן והרא"ש והג"מ ה"ר מרן כ"מ שם דהאידנא לא נהגו וכל האבלים מוחלים על כבודם יעוש"ב למדנו מענין זה תרתי למדנו שאבלות הוא כבוד לחיים שהרי תלוי במחילת כבודם (הגם שענין זה מד"ס עכ"פ זכר לדבר איכא) ולמדנו ששייך אבלו' גם לרחוקים ודבר זה אחרון למדנו ג"כ מדברי הג"מ פי"ח שם ה"ד מורם סי' ש"ם שעל מה שפסק מרן שם שעל אדם כשר שאינו חשוד אפי' שלא עמד ביציאת נשמה חייב לקרוע ע"ז כתב מורם וי"א דאין חייב לקרוע וכו' אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו ג"כ הנה גם מדברי מורם הללו שהם לקוחים מדברי הרמב"ן והגמ"י והר"ן למדנו תרתי למדנו שהאבילות שייך גם ברחוקים ולמדנו שאבילות מחוייב בכל אדם כשר יותר מקריעה שבמקום שפסקו הפוסקים לקרוע כתבו הם ז"ל דלכל הפחות צריך להתאבל ולקרוע ואחר הבירור העצום הזה מאי דוחקנו אם נפרש דברי הרמב"ם שפסק דמי שהוא בחזקת מע"ל שאין מתאבלין עליו ר"ל הרחוקים והיינו אם באופן שהמע"ל הוא רבו או קרוב קרוביו שדינו להתאבל יום אחד או בפניהם ויותר נאות אם תפרשהו על הרחוקי הרחוקים כמו ענין המוזכר בהגה הנז"ל שכתב שאם לא נהגו לקרוע עכ"פ חייב להתאבל ולבכות עליו ועל אופן זה אתא לאשמועי' הרמב"ם ז"ל באומרו לא מבעיא שאין קורעין ולא חולצין הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן והטור ז"ל אלא אפי' התאבלות ובכיה והספד השייך יותר ברחוקים אין עושין לו כל עיקר ולעולם כל דברי הרמב"ם ז"ל יסבו בלכתן על הרחוקים אבל הקרובין מתאבלין וקורעין וע"ז עומדין עליו בשורה ומברכין ברכת אבלין ועושין כל דבר שהוא לכבוד החיים ואל תבהל ברוחך לומר ומה היה חסר הרמב"ם ז"ל ומפרש דבריו שדינו יסוב על הרחוקים כמו שעשו הרמב"ן והטור ומדסתם אין מתאבלין נר' בין הקרובים בין הרחוקים דהא ודאי בורכא דאנו מנחין במונח קיים דכך היתה לו הגירסא (ולקמן תראה ראיה שכך היתה לאיזה ראשינים גירסא בברייתא) וכיון שכן הרמב"ם פסק הדינים כאשר בברייתא אות באות ואינו מפרש כי אם פוסק ומה שבהכרח צריך שתפרש בלשון הברייתא דמשתעי ברחוקים ממאי דאנו רואין דעומדין בשורה ואומרים ברכת אבלים כן תפרש בדבריו לא נופל דבר שהרי פסק הכל ואפילו שלא פירש אין הרבים וכו' כמו שהוא בברייתא אפשר דלא היה לו הגירסא מפורשת בזה הלשון ואף דהיה לו הגירסא לא האריך יען דכבר מובן מתוך דבריו דמיירי על הרחוקים שהרי ריהטא דלישניה הכי משמע שהרי פסק המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא לכבוד החיים דאלו הגופים שפסק עליהם שלא להתעסק ושלא להתאבל עליהם יסוב לומר דזה לא יעשו אבל עומדין בשורה וכו' ומי שעומד בשורה ואומר ברכת אבלים הם רחוקי' ולא קרובי' וכיון שכן כל ההלכה תסוב על הרחוקים ודוק היטב במשפט הלשון ותמצא נחת (ואל יליזו מעיניך כללים אלו על הרמב"ם שהוא פוסק ולא מפרש כי אמת ויציב הם וכן כ' מוהרלנ"ח סי' ל"ג דע"ד דע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו וכמ"ש לעיל ולקמן נרחיב הדבור בזה) ידעתי בינ"י ידעתי שהרמב"ן ז"ל פשיט ליה בדעת הרמב"ם שאין מתאבלין כלל וכמו שהביא גם מב"י ז"ל בשמו ואני בעניותי איני רואה הכרח זה לבאר כן דעת הרמב"ם ולהניח דבריו כס' החתום ומי יגלה עפר מעיניך הראב"ד ז"ל? שכתבת דברים ראויים לפי עוצם בינתך הובאו דבריו במקובצת על דט"ן ע"ב דט"ל ע"ג מהשיטה וז"ל נראה בעיני כי טוב לרחוק מעט בלשון משנתנו ולסבול הדוחק ההוא ולא להוציא משפט מעוקל עכ"ד ואם אמרה הראב"ד על משנה שלימה כ"ש על דברי פוסק אחד שאם לא נדחוק בדבריו ישארו כס' החתו' וכ"ש דדבריו מרפסן איגרי גם אם לא נדחוק עצמנו בפי' דבריו נוציא באמת פי' מעוקל ומשפט מעוקל פי' מעוקל דלא סיפיה רישיה ולא רישיה סיפיה ומשפט מעוקל שנפגום משפחתו של זה בבזיון עצום לדונו כדין מומר להכעיס לא נופל דבר וסוף כל סוף דבר מחודש שלא בא בתלמוד ולא מן השם הוא ובפרטי פרטות שלפי כל האמור ומדובר אין דוחק כל עיקר בדבריו ולולי כי דחילנא מארייה דרביע עלי אשר ראשנו תחת כפות רגליו כאשר הדריכנו הוא זיע"א (עיין אסיפת זקנים כתובות דף ד"ן ע"א דקל"ח מהשיטה ע"א) הייתי אומר שזה פשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. אבל אחורי ארי מי יבא להחליט הפך דבריו חלילה! לא תהא כזאת בישראל אלא דזה עומד לנגדי מה שאני רואה אותה שפסק הרמב"ם פ"ב ה"ח בענין טומאת כהן וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין כהן מטמא להם ע"כ וכתב מרן כ"מ וכן כל אותן שאמרו וכו' כבר כתבוה הרי"ף והרא"ש. בעמיו. בזמן שהן עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מד"ץ ומ"ש והנפלים וכו' מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא ולא נפלים ומ"ש והמע"ל נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל עליו וכיון שסובר רבינו שאין מתאבלין עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב"ד עכ"ד הנך רואה שהרמב"ם ז"ל הסקיר בסקירה אחת מע"ל עם פורשים מד"ץ והרוגי ב"ד והנפלים דבשלשה אלו הדבר ידוע דאין מתאבלין עליהם כל עיקר ומה ראיה חותכת יותר מזאת שמה שפסק הרמב"ם ז"ל אין מתאבלין עליהם ר"ל כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעדו? ודברי מרן כ"מ קרואים והולכי' לתומם על אופן זה הא לאו הכי מרן ז"ל לא היה מוצא רגליו וידיו בבית המדרש מהיכן בא לו להרמב"ם שאין מטמאים על הרוגי ב"ד ומע"ל אם לא שהטומאה כדי שיתאבל וכיון שאין מתאבלין כלל ממילא אין מטמאין ונמצא נהרס כל בנייננו ופירושנו על הרמב"ם במע"ל אלא דאם כנים אנחנו בזה ונשוייה לנפשין אדרבא ונסבול שהרמב"ם מחליט שלא להתאבל כלל וישארו דבריו כס' החתום בהכרח עכ"פ חובה עלינו לדעת מאי טעמא אין מתאבלין ואין מטמאין ובהכרח לפי מ"ש הרב כ"מ ז"ל צריך לומר דנפקא מקרא. בעמיו. בעושה מעשה עמיו מתאבלין ומטמאין ואם אינו עושה מעשה עמיו אין מתאבלין ואין מטמאין דממה נפשך אם הוא גזירה ר"ל רהטומאה תליא באבילות וכל שאין אבלות אין טומאה א"כ למאי אתי דרישה בעושה מ"ע לענין טומאה ת"ל דכל שאין מתאבלין אין מטמאין ואם נאמר. דמקרא נפקא דבעמיו לומר שאין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין א"כ קשה תרתי חדא דמרן תלי טומ' באבילו' ולא אבילו' בטומ' ועוד דא"כ בהרוגי ב"ד ומע"ל שאין מטמאין בהכרח הוא מקרא דבעמיו וכיון דלאו עושים מעשה עמך אין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין והא בהא תליא וא"ת הא תינח בהרוגי ב"ד דבהדייא משמע בפ' נגמר דמשוי ליה לפורש מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם בתשובה הביא הרא"ש בפ' א"מ ה"ד לעיל דהרוגי ב"ד היינו להכעיס אבל מע"ל מי זה אמר שהוא בכלל לאו עושה מעשה כי היכי דנימא אין מטמאין וממילא אין מתאבלין. ואם נאמר דהרמב"ם כך ס"ל ומי כמוהו מורה עכ"פ הרמב"ן והטור דפליגי עליה וס"ל דמע"ל לאו בכלל אינו עושה מעשה עמך ומתאבלין עליו הקרובים וקורעין וכנז"ל. א"כ ממילא מטמאין עליו כפי דיוק זה של מרן וכפי פשט לשון הרמב"ם ז"ל ואם כה תאמר אה"ן ומי דחקנו שלא לומר כן כדעת הטור ז"ל? (כי הרמב"ן בס' תורת האדם בסוף ענין הכהנים לא הביא לענין טומאה כי אם הפורשים מד"ץ? והרוגי ב"ד ומע"ל השמיטם כיעו"ש) אני אומר לא כן! שהרי דין זה פסקו הטור בסי' שע"ג בזה הלשון ממש כהן שפירשו אבותיו מד"ץ כגון הפ' מד"ץ והמסורים אינו מטמא להן ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמע"ל ואינו מטמא לספק כגון שנתערב ולדה בולד שפחה או ס' בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו' עכ"ד. וכתב מד"ן ב"י ז"ל וז"ל ומ"ש ולא להרוגי ב"ד ולא למע"ל כ"כ הרמב"ם וטעמא שכיון שאין מתאבלין על הרוגי ב"ד כמ"ש בפ' נגמר ולא על מע"ל כמ"ש בסי' שמ"ה אין מטמאין דהא בהא תליא כדתניא פ' אלו מגלחין כל שהכהן מטמא להם מתאבלין עליהם ע"כ הראת לדעת שמרן ז"ל כתב על דברי הטור דטעמא שאין מטמאין היינו משום שאין מתאבלין ולפום ריהטא הוא פלא עצום דהתינח לדעת הרמב"ם נוכל לומר כן יען לפי פשט דבריו כבר פסק דמע"ל אין מתאבלין עליו אבל הטור דפסק להדיא בסי' שמ"ה בדעת הרמב"ן ז"ל דקורעין עליו דמכ"ש דמתאבלין אתיא ליה להרמב"ן ז"ל כאשר הארכנו לעיל וא"ת אי קורעין כ"ש דמתאבלין וכמ"ש הרמב"ן גופיה והרא"ש והטור גרירי בתריה ופסקו דקורעין הקרובים כדעת הרמב"ן וא"כ כ"ש דמתאכלין ולא שייך הך טעמא שכתב עליו מרן ב"י ז"ל דאין מטמאי' משום דאין מתאבלין הא לדעת הטור מתאבלין ודאי וא"כ לנו לדעת טעמו של הטור ז"ל למה אין מטמאין ומהיכן יצא לו בשלמא בפורשי מד"ץ הוא ברייתא ערוכה דתני רב שמעיה וכו' והרוגי ב"ד נמי מדמינן ליה לפורשי מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם דהוי כלהכעיס אבל מע"ל שהטעם שקורעין ומתאבלין היינו משום דלאו ככלל אינו עושה מ"ע הוא כמו שהכריח הרמב"ן ונגרר אחריו הטור ז"ל. א"כ מנ"ל דאין מטמאין (והרמב"ן בס' תורת האדם לא הזכיר לענין טומאה כי אם פורשים מד"ץ וכאשר הבאתיו לעיל) כי ע"כ הנלע"ד אם יבשר בעיני ה' ובמחילה מכבוד קדושת מרן ז"ל דטעמא דאין מטמאין למע"ל לא הוי משום דאין מטמאין וכמ"ש דלאו הוי משום ודאי לאו עושה מעשה עמך אלא מתורת ספק ואבאר את דברי שהנה כבר כתבנו לעיל דמ"ש באבל רבתי הרי זה בחזקת מע"ל וכן פסקו כל הפוס' בלשון זה (אמת שהטור לא דקדק הברה אבל לא סיים הכי ולא הכי) בארנו דהכונה היא שאינו מע"ל גמור (ר"ל להכעיס) בלי שום סיבה ועילה אלא שבוחר מות מחיים מצד עצמם שלדעתו הנפסד טוב מאד זה המות מצד עצמה וזהו דין מומר להכעיס גמור ולא הוזכר בברייתא כי הוא דין פשוט בפני עצמו וכאשר הארכנו לעיל וזה שאמר לעלות ועלה מיד דרך כעס וכו' והפיל עצמו הוא סימן מובהק שהוא להכעיס המחזיקו בחזקת מע"ל אבל אינו מבורר לעיני השמש וע"ז כתבנו דהוי ס' קרוב לודאי דהוא להכעיס וממ"ש הרי זה בחזקת מע"ל. וע"ז כתבנו דדינא יתיב דכל כבוד רחוקים למת לא עבדינן ליה כדין כל שוא"ת מספק גדול אלא דכנגד זה כל בזיון אשר אתה עושה לו הוא שלא כדין דעדין לא התברר כשמש בחצי השמים דהוא להכעיס גמור והוי אומדנא דמוכח בלי מעשה מבורר שהוא להכעיס. וכגון דא ודאי אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בלי ראייה מבוררת דומיא דעדים דהוא להכעיס כדין פורש מד"ץ ותלינן במיעוט מצוי וכמו שהארכנו לעיל וע"ז מתאבלין הקרובים עליו וקורעין וכו'.