כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ז

ועכשיו בברייתא הג' הוכרח להרחיב הדבור ולהשמיענו דאם מצאוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך ע"ג סייפו הרי זה בחזקת מ"ע שלא בדעת ואין מונעין ממנו כל דבר הכונה דמרישא מוכח להדיא דהכל תלוי בידיעתנו היטב שהתיר עצמו למיתה בכל דעתו ושלא קדם לו צרות רבות ורעות וזה די להחזיקו בחזקת מע"ל וזה האופן לפי סתמות רישא דברייתין אינו מתברר כי אם באמירה לבד קודם מעשה ותו לא. (והעליה דרך כעס אי מצר הוסיף הרמב"ם אחרי ראותו סיפא זאת וכמו שיבא לקמן) הא לאו הכי נוכל לתלות שלא התיר עצמו למיתה וברישא דרישא אומרו. לא שעלה. וכו' א"כ נמצא מבורר דעיקר חזקת מע"ל תלוי בבירור ידועתנו שמעשה הרע הזה נעשה מידו בכל דעתו כדי להתיר עצמו למיתה החלטית וא"כ יאמר האומר דזה יתברר גם בלי האמירה והיינו אם ראינוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על סייפו שכל המעשים מוכיחים שהוא עשאם בק"ע ואי אפשר לתלותם באדם אחר או שהיה דרך גבורה והיה בדעתו לינצל כמו עלית ראש האילן ולראש הגג. שבאופנים כאלו דהיינו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על סייפו אין שום תחבולה לומר שלא התיר עצמו למיתה כי אחת דתו להמית ואין שום תחבולה לומר שעשאו אחד וכמובן והו"ל כאלו אמר בפירוש ואדרבא אפשר יותר מבורר מאותה דרישא דאמר לעלות דלעיל אמר לעלות ואפי' אמר ליפול ולמות אפשר היה בכלל התלוצצות להראות גבורתו ועלה ונאנס ונפל ומת. ודוק ברישא ותראה שאמרו ונפל ומת ולא והפיל עצמו ומת כי באמת לפי גובה המקום לא יכלו להתבונן היטב בשעת מיתתו אם הפיל עצמו או נאנס ונפל ולא ראו כי אם שנפל ועדין יש להסתפק אם באונס אם ברצון אבל הכא במצאוהו חנוק או הרוג המעשה מוכח שפגע בנפשו והוה ס"ד גדול להחזיקו בחזקת מע"ל כל שלא שידענו שקדמו לו שום סיבת צרות על זה בא לאשמועינן תנא דזה אמת מאבד עצמו בלי שום ריח ספק אבל הוא בחזקת שלא מדעת דאמרינן אפשר נכנס בו רוח רעה ויצא מדעתו ועשה מעשה כמו שביאר מוהר"י וויל ז"ל ומוהר"ם מינץ ז"ל וסמך ב' ידיו הרב א"ב שבלונדון ז"ל והרב רוח יעקב ע"ד יעוש"ב ולזה לא הביא מעשה דשאול והדומה לראיה דבאמת שאול ודאי איבד עצמו והיה בעל כרחו שלא מדעתו לפי הצרה הגדולה אשר נמצא הגרועה מרוח רעה אבל לא יקרא בחזקת מאבד עצמו שלא מדעת כאלו ספק אלא ודאי איבד עצמו שלא מדעת ר"ל שלא ברצון שלם וכ"ש שלא להכעיס אבל זה אמת שראינוהו הרוג ומושלך על סייפו כמעשה דשאול ממש אבל לא קדם לנו שום ידיעה מצרותיו אשר הכריחוהו לפגוע בנפשו כשם שקדם לנו בשאול והדומה לו ועל זה היה ספק לומר שהוא מדעת קמ"ל דגם זה הוי בחזקת שלא מדעת כשאול דאפשר נכנס בו רוח רעה והרוח רעה שנכנס בו היא הכריחתו לעשות את כל המעשים האלה כמו שהכריח לשאול אותה צרה גדולה ונפקא מינה דהתם ודאי קדם לו צרה גדולה והכא ספק קדם לו רוח רעה אבל תלינן ביה להקל והכל הולך אל מקום אחד דמעולם אין מוציאין אותו מחזקת כשרותו. ואפילו דהמעשה מוכח דפגע בנפשו בודאי עכ"ז אין מוציאין אותו מחזקת כשרותו ותלינן במיעוט מצוי של רוח רעה. והוי ממש כמו דתלינן במיעוט מצוי דילבן י"ב חדש כדי להחזיקה בחזקת שאינה מזנה אפי' דראינו בה סימני פריצות וכאמור לעיל ואחר שנתברר לנו דיש לתלות ברוח רעה ענין רחוק או מיעוט מצוי יפה עשה הרמב"ם לבאר ההיא דלעיל שעלה דרך כעס או מצר שהם דברים מבוררים שהיה שפוי בדעתו וכאשר הארכנו לעיל הא לאו הכי אלא באמר ועלה מיד בלי שום תנועה אחרת אימור רוח רעה מבעתתו ואמר ועשה מיד. אלא וראי דבהדי אמירה ועשיה איכא אומדנות מוכיחות והם עליתו דרך כעס או מצר וכמפורש לעיל. ודבר ה' בפיהו אמת דבעינן בירור ב' דברים הבירור הא' דהוה פגע בנפשו בק"ע והוא האמירה לעלות ועלה מיד והבירור הב' שהיה בדעת צלולה ומבלי שום צרה ונאצה ורוח רעה והוא העליה דרך כעס או מצר. וכיון שראינו זה איתרע חזקתו אין הרבים מתעסקים עמו לכבוד המת הזה אבל אם חסר אחת מב' בירורים הללו והיינו או שנתברר שהיתה העליה בדעת ולא נתברר שהוא על דעת לפגוע בנפשו והוא רישא דרישא לא שעלה לראש האילן וכו'. או שהיה הבירור בפגיעת נפשו כגון מושלך על סייפו ולא נתברר אם היה בדעת ואיכא למתלי שמא רוח רעה בעתתו אזי הרי הוא ככל המתים וכמו שסיים הרמב"ם שם. וסיים הברייתא בב' מעשיות בב' קטנים שיראו מאביהם ואיבדו עצמם להודיענו תרתי חדא כמ"ש הרמב"ן בס' ת"ה והראש בפ' א"מ דבקטן לא דיינינן דין זה והרי הוא כגדול שלא מדעת ופסקו הטור והש"ע וזאת ב' להשמיענו שבגדול יראה חלושה כמו זאת או דומה לה בעוד פחד ורעדה לא שמה צרה כדי להשוותו לאונס דומיא דשאול והדומה לו ולומר דהוי כשלא לדעת ר"ל שלא ברצון. ולזה כללוהו בסעיף אחד הטור והס"ע ודוק היטב. אלא שלא ראיתי מי שנתעורר למה הרמב"ם ז"ל השמיט ב' דינים הללו הך דקטן והך דגדול באונס כשאול ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהרמב"ם פליג גם בזה על הראש ואינו מוסיף באבל רבתי ואם היה קטן אין מונעים ממנו כלום ומעשה וכו' כמו שהגיה הרא"ש. ולא הוי מעשה לסתור הך דנתיירא אפי' היה בגדול כמו שחשב הרא"ש ז"ל אלא אדרבא הוא סיעתא להודיע לנו שכל שנתברר בדבר מה שאינו להכעיס די לנו להוציאו מכלל זה ואין מונעין ממנו כלום דזיל בתר טעמא משום דבתר דעתו אזלינן וכמבואר לעיל ומי גרע מנמסר עצמו לסכנה עצומה גלוייה ומבוררת שלא ינצל ממנה בשום אופן כי אם בדרך מקרה רחוק והוא איסור חמור ומפורש ועכ"ז אם עבר ונמסר ומת אין אתה דן אותו כמע"ל יען לפי דעתו לא כיון למות. וכיון שכן לא יקרא להכעיס או מדעת וכן זה לפי דעתו הנבער מיראה קטנה זאת נתמלאו מתני חלחלה ובחר מות מחיים הגם שלא טוב עשה איך שיהוה הרי נתברר כי לא להכעיס היה ולא בכל דעתו עשה אלא לביה אנסיה כי נדמה לו כי אין עוד תקומה ומי יודע כיצד צייר יראה זאת בדעתו עד כי עולם חשך בעדו. סוף סוף הרי נתברר לן שלא היה להכעיס וכיון שאתה באת לידי מדה זאת לחלק בין נושאי דעות בני אדם עפ"י מאורעים שיארעו להם או כנדון שאול או כנדון פ' הנזיקין קפצו כולם לתוך הים או בנדון בעלי תשובה כבקדושין רפ"א ע"ב ובב"ר פ' ס"ד (ועיין יפ"ת שם) או כנדון החיים שאל והזרע אמת הנז"ל שאין אתה יוכל להכחיש שאין נדונם שוה בשום אופן. אלא שהצד השוה שבהן הוא כי נתברר לנו כי לא במרד ולא במעל פגע בנפשו כי אם עפ"י אונס או דמיון אונס וע"ז אתה דן אותם ככל המתים אם כן תו מאן פלג בין אונס לאונס בין קטן לגדול ומי מדד בשעלו דמיונות בני אדם וקול פחדים אשר באזניהם? יש לך אדם לבו רך כקנה ויש קשה כארז. ויש שממונו חביב עליו מגופו ויש שכולו אומר כבוד וכמה דעות במיתה רח"ל. וברובם ככולם כן חטאו אם פגעו בנפשם לפי הסכמת אחרונים הנז"ל ואסור לעשות כן בק"ע והוא עון פלילי. אלא דהצד השוה שבכל המאורעות הוא דאם עבר ופגע בנפשו לא דיינינן ליה במרד ובמעל וכמ"ש האחרונים הנז"ל א"כ מה לי אונס גדול ומה לי קטון? והכל לפי קצור דעת אותו עני וטבעו המשונה. ודבר זה שאני אומר לא שהוא דעת הרמב"ם לבד אלא שהוא דעת ההלכה והפוסקים הגדולים אשר בית ישראל נכון עליהם ואת אחרונים לא סגי להו בלאו הכי אלא שמה שאני חולק את השוין דהיינו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש. היינו דוקא ביראה קטנה דומיא דהראה לו אביו באזנו בערך זה באופן אחר בגדול שבזה הוא מחלוקותם דוקא דהרמב"ם ס"ל דכל שהוא בחזקת יהודי כל המוצלות קטון או גדול שאני יכול להנצל בעדו אני מתנצל ואין אני מוציאו מחזקת כשרותו ודנו ככל המתים והרמב"ן והרא"ש ס"ל לאו שהוא כופר ומכעיס את בוראו לא היה מוסר עצמו למיתה מפני יראה קטנה זאת והיה יכול להמלט על נפשו וכיוצא אבל אה"ן אם יהיה שבר על שבר וצרה קשה בלתי נחמה הכל לפי מה שהוא האדם אה"ן דאפי' שהוא אסור לפגוע בנפשו עכ"ז לדעת כולם אם עבר ופגע בנפשו יש לדונו לכף זכות כדין מאבד עצמו לדעת שלא מדעת והכל הולך אל מקום אחד והעיקר הוא שלא יהיה מדעת לבחור מות מחיים גם בלא טעם כי אז הוא בחזקת מע"ל וכאמור לעיל. ואם כה תאמר דא"כ דהוא יסוד מוסד ענין זה בכל אדם עפ"י מאורעותיו הבמחנים אם במבצרים הכל לפי מה שהוא האדם. אם כן למה בא הכתוב אך דמכם וכו' להוציא שאול ת"ל אפי' פחות משאול ואפי' בצרה חלושה הימנה אינו מע"ל ומאי אולמיה דשאול לזאת אשיב דכל העניינים והמאורעות שאמרנו באיזה אופן שיהיו כבר ביררנו כי לא שהוא מותר לעשותם אלא איסור חמור רביע עלייהו בלי ספק והוא נידון בב"ד של מעלה וכ"ש הרמב"ם בה' רוצח דבכל מקום דכתיבה דרישא דינם מסור לשמי' כיעו"ש וכל המאורעו' הרעים והמרים שיארעו על האדם אם פשט ידו ופגע בנפשו דינו מסור לשמים בלי ספק ככל עבירות שבתורה וענין איוב יוכיח שעם כל גלי הים ורבים שעברו על ראשו לא נתן תפלה לאלהים ולא פגע בנפשו אלא דאהני להו המאורעות והצרות שלא לדונם בחזקת מע"ל אלא לדונם ככל המתים הפשוטים בעלי איזה עבירות כי אין אדם צדיק בארץ לא כן בעובדא דשאול מלבד שאינו נכלל במע"ל אלא אדרבא היה פטור ומותר האיבוד לו מטעם ההפקר והחילול ה' הגדול אשר היה נעשה במלך הראשון שאול כבן שנה. ודבר זה העירונו הרמב"ן בספר תורת האדם והרא"ש שם שכתבו בפירוש שהאיבוד מותר לו. ועם שלא הרחיבו הדברים כמו שאתה שומע עכ"פ כך צריך שתפרש בהכרח ודוק היטב ולא תידוק והוא אנוס כשאול כאלו הוא מיעוט שהרי כל המאורעות המובאים בראשונים ואחרונים הנז"ל ויותר מהמה אינם מאורעות כשאול אפי' בחלום. ועכ"ז הסכימו שדינם ככל המתים אלא מאי אית לך למימר אונס וצער הכל לפי מה שהוא האדם וכיוצא לזה ומ"ש הפוסקים כשאול הוא להעיר אותנו כי מקור דין זה נלמד משאול ויש הדרגות גם במאורעות גם בעונשין ודי בזה. ולדעתי לא פסק הרמב"ם ענין שאול כלל שלדעתו אינו ענין כלל אם להשמיענו שאם אירע אונס כשאול דבר מה שאז אינו בחזקת מע"ל זה אינו צריך שכבר מבורר מדין שפסק שאמר לעלות ועלה מיד דרך כעס או מצר וחוץ מאופן זה הרי הוא ככל המתים ואין מונעין ממנו כל דבר וכל שהוא דרך אונס אינו דרך כעס ורובא דרובא אינו אומרו קודם וכיוצא ואם לפסוק אם מותר לעשות בענין שאול או אסור. כבר פסק בסתם בה' רוצח דאסור להרוג עצמו ולא חילק בשום אופן שבעולם דנראה דבכל האופנים ההורג עצמו דינו מסור לשמים וענין שאול שאני ואין ללמוד ממנו לנדון אחר וע"ז לא הזכירו ולא פסקו מאחר שאינו הלכה לדורות ואין למדין ממנו בשום אופן והוא דעת הרב יפ"ת ממש בב"ר פ' ל"ד ופ' ס"ה שסגר כל הפתחי' להמית עצמו מפני שום סיבה שבעולם ודבר ה' בפיהו אמת שהוא דעת הרמב"ם מבורר בא"ר לח"י רוא"י ותמהני עליו איך לא נסתייע ממנו ולא הזכירו והדבר ברור אצלי כשמש שכך הוא דעת הרמב"ם בלי ספק: