כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ו

ועכשיו בברייתא השנית בא לבאר הדברים באיזה אופן הוא זה המע"ל דפליגי ביה ר"י ור"ע דודאי אינו כפשטיה והיינו מאבד עצמו לדעת ר"ל שבכל דעתו אומר שהאיבוד עצמו מן העולם הוא תכלית הדעת הנבון ע"פי התפלספותו דזה ודאי אין אנו צריכים לידע משפטו כי הוא מומר להכעיס להשחית מעשה ידי יוצרו ומי גרע מלובש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת וכיוצא דהוי מומר להכעיס ונהרג מיתת כפרה? כ"ש זה הבליעל משחית הצלם אלהים בכל דעתו בטוענו טענת פלספיות מואביות צידוניות כי ודאי ראוי לגדעו כאשירה ולבזותו ולקללו ולהשתין בקיר חומת קברו. וחלילה! לר' עקיבא שיחוש לכבוד הנבל המנובל הזה לאמר אל תקללהו חלילה! אלא ודאי שיהא אופן מע"ל האמור אופן מסופק אם כוין להשחית נפשו להכעיס או לא דהנה אם היה האופן דנתברר לנו שקדם לו איזה צרות באיזה אופן שיהיו הא ודאי אין לנו ריח ספק שהוה להכעיס דכבר ידענו צרותיו וצרות צרותיו ותו מאין הידים לתלותו להכעיס ובזה לא נסתפק אדם מעולם והוה ליה כשלא לדעת אבל האופן המסופק הוא באופן זה והיינו שראינו שאיבד עצמו לדעת בקום עשה ולא קדמו לו צרות ידועות אצלינו גם לא ידענו בבירור גמור שהוא להכעיס בשאט נפש זה הוא ודאי אופן מע"ל באופן מסופק אם להכעיס אם לתיאבון ובהשקפה ראשונה היינו יכולים לכלול באופן מסופק זה מי שראינו אותו נמסר לסכנות גדולות בכל דעתו על זה היינו יכולים לומר שהוא מע"ל מאחר שידוע שהמקום מסוכן הרבה עד שאחד מיני אלף אלפי אלפים אפשר ניצול ואפשר אינו ניצול וראינו ג"כ שלא קדם לו שום צרה ותוכחה ונאצה ונמסר לסכנה העצומה הזאת בכל דעתו ומת א"כ הרי הוכיח שאיבד עצמו לדעת מבלי שום הכרח ויהיה דינו כספק קרוב לודאי מע"ל להכעיס או כמו שתאמר בחזקת מע"ל ודא ודא חדא היא ולזה הוציא מלבנו זה הענין אמר התנא בהחלט לא שעלה לראש האילן ונפל ומת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת הכונה לא בשביל שעלה לראש האילן המקום יותר גבוה ויותר רך. וכן לראש הגג המקום היותר גבוה שבו עוקץ חד וחלק מברזל או עץ ואבן כמו שיש בראשי הגגות. שידוע שמי שעולה למקומות אלו דינו למיתה בלי ספק וכיון שעלה זה בכל דעתו הרי התבאר כי התיר עצמו למיתה וכיון שהתיר עצמו למיתה מבלי שום צרה שקדמה לו יהיה בחזקת מע"ל והוא לדעת ר"ל להכעיס (שכבר ביארנו שפי' מע"ל ר"ל להכעיס מוחלט ובחזקת מע"ל ר"ל קרוב לו אבל עדין יש ספק כי לא נתברר כל צרכו) ע"ז מחליט התנא לא שעלה לראש האילן וכו' ר"ל כל זה האופן לא יעלה בדעתנו לכוללו בענין חזקת מע"ל (ר"ל ספק קרוב לודאי להכעיס) יען שזה לא נקרא התיר עצמו למיתה שיש כמה סכלים שנמסרים עצמם לסכנות בחשבם ההמסר לסכנות גבורה וכבוד גדול. וז"ל הרמב"ם פ"ד מח' פרקים הקודמים למס' אבות ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנו' גבורים וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה ר"ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו על זה ויאמרו עליו שהוא גבור עכ"ד הרי לפניך טפשים העושים כן והוא לתכלית הכבוד המגיע לו אם ינצל במקרה שיקראוהו גבור ובעל יכולת ואי לאו שבדעתו הנבער היה שיוכל להנצל כי בטח במהירותו וקלותו לא היה נכנס בסכנה זאת ואי הוה עובדא שנפל ומת כמו שהוא רובא דרובא עכ"פ לפי דעתו הנבער אנוס מקרי כי לא התיר עצמו למיתה מבלי המלט וזה אינו נקרא מאבד עצמו עם שהיתה עלייתו לדעת כי הוא לא חשב שיפול לפי קלותו ומהירותו אבל הוא חשב לעלו' ולהנצל ולהראות גבורתו וזה דנפל ומת כמו שהוא הרוב כמעט כולם הוא אנוס שלפי דעתו היה יוכל לינצל בחכמתו ולא עמדה לו חכמתו והיינו דקאמר הטור ז"ל על זה שמא נאנס ונפל ומת הכונה שמא היה באמת קל ויוכל לינצל אלא שהפעם הזאת נאנס ולא עמדה לו חכמתו ונפל ומת א"כ לא התיר עצמו למיתה כלל כדי שנחשבוהו בחזקת מע"ל. וע"ז כמחליט התנא אמר לא שעלה (ר"ל בכל דעתו שפוייה ויודע ג"כ כי המקום מסוכן ורובם למיתה) ונפל ומת זה אינו בחזקת מאבד עצמו באם שהיה העליה לדעת ויודע בבירור כי רוב העולים נופלים ומתים. עכ"ז אינו מאבד עצמו דלפי דעתו היה שיוכל לינצל ולא כיון לאבד עצמו ובאופן כזה אפי' ר"י מודה דאינו בחזקת מאבד ע"ל דאפ' דההמסר לסכנות אסור מדינא ואשר לא טוב עשה בעמיו עכ"ז אם עבר ונמסר בחושבו לפי דעתו הנבער לינצל ולא ניצול אינו יוצא מכלל ישראל והו"ל כשאר עוברי עבירות לתיאבון דמתאבלין עליהם אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג והפיל עצמו וימות ורואין אותו שעלה (מיד דרך כעס או מצר כמו שהוסיף הרמב"ם ולקמן נפרש דבריו וטעמו ונומיקו) ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר. הכוונה זה האופן שאמרנו למעלה כהמסר לסכנות ארעתא לינצל אינו האופן שפליגו ר"י ור"ע דבאופן ההוא אפי' ר"י מודה דלא בכלל חזקת מע"ל אלא כי פליגי בהא פליגי אם יהיה האופן שלא קדמוהו שום צרות בשום אופן שבעולם והוא עומד לפנינו שפוי בדעתו ואמר לנו שרוצה לעלות לראש האילן וכו' וראינו שעלה מיד או דרך כעס או דרך מצר ומתיאש ונפל ומת זה בחזקת מע"ל ר"ל אלו הענינים הם ידים מוכיחות שחכמת התפלספותו הטעתו לבחור מות מחיים שהרי נראו כמה סימנים חדא שלא קדמו לו צרות המביאות לידי יאוש זה לפי בירורנו וידיעתנו מאי אית לך למימר שמא רוח רעה נכנס בו באותה שעה ואמר ועשה תכף ומיד? לזה כבר ראינו שעליתו היתה דרך כעס שכן דרך המתפלספים בעלי האדומה והירוקה. שבהשתקעות התפלספותם פוערים פיהם לבלי חק ומטריזים כלפי מעלה באף ובחמה ובקצף גדול וזה ראינוהו על אופן זה שבעלותו פער פיו לבלי חק להבזות חיות העולם הזה ומרגועו דרך משל הוא עולה ומתכעס ואומר אך הבל בני אדם כזב בני איש עולם ומלואו המה מהבל יחד וכדומה לזה או שדברים אלו היה אומרם כמתקונן ומצר על מצב האדם וחייו ואורך ימיו כצל כולם ודבריו בישובו הדעת כאישה מצרה שגם זה האופן הוא דרך המתפלספים בעלי השחורה כל אלו סימנים מובהקים וידים מוכיחות שזה האיש נתלבש בו רוח טומאה להמרות עליון ולבחור מות מחיים בכל דעתו השפלה ואיבד עצמו לדעת. ר"ל שבכל דעתו המות טוב מהחיים מצד עצמו ולזה שפיר דייק ואמר הרי זה בחזקת מע"ל ולא אמר הרי זה מע"ל בהחלט דבאמת עדין לא נתברר כל צרכו שהוא להכעיס גמור דעדין נוכל לומר דאפשר היה לו צרה גדולה טמונה בחדרי לבו ואנחנו לא נדע וכל הדברים שדיבר מתוך כעס או מצר. אפשר הצרה גדולה הטמונה בלבו גרמה לו להבזות תבל ומלואה ולדבר דברים היוליים אלו ולא שמבלי שום סיבה כי אם מצד עיונו דוקא בחר מות מחיים וע"ז הוא בחזקת מאבד ע"ל ולא מע"ל גמור ומבורר שעדין יש להסתפק בדבר ובאופן זה הוא דהחשיבו ר"י כמע"ל גמור וזה הוא שסיים הברייתא וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר דאי לאו הכי אם כבר אמר ר"ע לעיל דאין מונעין ממנו כי אם הרבים כבוד המתים היכי סיים אחרי אומרו הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקק עמו לכל דבר שהוא דין כללי לקרובים ולרחוקים למתים ולחיים כפורש מדרכי צבור ממש והא ר"ע לא ס"ל הכי אבל ע"פי האמור יבא על נכון דלדעת ר"י קאמר לה שאחרי שפי' מהו פלוגתייהו ואיזהו האופן דמוקמינן בחזקת מע"ל ע"ז סיים דבאופן כזה דהוחזק בחזקת מע"ל ס"ל לר"י דהוי ככל מע"ל גמור ואין מתעסקין עמו לכל דבר ולר"ע כבר ביאר דעתו לעיל שאופן זה הוא סתם ואינו מבורר הדבר לעיני השמש שהוא להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת המוטל על הרחוקים מטעם האמור דהו"ל כאלו המת בא להוציא ולהטריח את הרבים מספק קרוב לודאי להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת שאדרבא אם היה מתברר יפה יפה היו מחוייבים לבזותו ולקללו וחלקה מדת הדין ומטעם ספק זה ג"כ אי אתה יכול להוציא מחזקת כשרותו ולפגום משפחתו וע"ז האבלים מתאבלין באבלם וממילא הרבים מתעסקים בכבוד החיים וכאמור לעיל באורך וברוחב: