כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ה

ואחרי הצעתינו זאת אבא נבא לבאר מחלוקתן של ר' ישמעאל ור"ע בפ"ב דא"ר הנז"ל ונעמוד על כל הבריתות מראשן לסופן לבארן בטוב טעם ודעת ע"פי משקל הצעתינו דהנה ר"י סבר דזה המע"ל שביררנו שלא קדם לו שום סיבה חיצונית ונתברר לנו שודאי פגע בנפשו וכמו שיבא לקמן בבריתא ב' ג' לדעת ר"י דינו כדין מומר להכעיס בכל פינות חלקיו שאין מתעסקין עמו לכל דבר כלל ר"ל בין הקרובים ובין הרחוקים. אלא אדרבא מצוה לומר עליו הוי נטלה ר"ל שהוא נטול מן היהודים כדין כל מומר להכעיס ככל חוקותיו וככל משפטיו. או ירצה נטלה שהוא בעצמו נטל נשמתו ולא המתין שיטלנה מי שנתנה וכאשר פי' לעיל משם אורח טוב מוהר"י קרספין נר"ו. ולזה אתא ר"ע לחלוק עליו ולומר. הנח לו כסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו אין קורעין עליו ואין מספידין עליו. הכונה הגם דבאמת כבר נתברר לנו שאיבד עצמו לרעת ר"ל שנתברר לנו שלא קדם לו שום סיבה חיצונית למעשה זה כמו רוח רעה או דמיון כוזב שחשב שלא ימות במעשה זה או צרות אחרות המוציאין את האדם מדעתו ונתברר לנו כמעט שהיה מע"ל ר"ל לרעת בלי שום סיבה שזה מורה באצבע שהוא להכעיס שדעתו כדעת הפוקדים במעשה בראשי' ובראשם בריאת האדם אבל עכ"ז הוא סתם ר"ל שלא אמר בפירוש כן אלא שאנו אומדין אותו על כך וכיון דסוף סוף אין הדבר מבורר כשמש בחצי השמים א"כ אין עליך כי אלא למנוע ממנו כי אם אותו כבוד שהיו הרבים מחוייבים לו כמו קריעתם וחליצתם והתאבלם עליו והספדם שזה ודאי כיון דכבר הוחזק למע"ל הא ודאי שוא"ת עדיף בלי ספק ואין אתה בא להוציאו מחזקת כשרותו למנוע כבודו הראוי לו בק"ע כי אם בשוא"ת והו"ל כאלו הוא בא להוציאו מיד הרבים את כבודו ואת גדלו וכיון שאיתרע חזקת כשרותו ע"י המעשה הרע המר והנמהר תו אין בידו לחייב לאחרים להטפל בכבודו אבל כשאתה מונע לאבלים מלהתאבל עליו ומלעשות לו כדינו הרי אתה בא להוציאו מחזקת כשרותו בק"ע ולדונו כדין פורש מד"ץ מבורר וסוף כל סוף אין הדבר מבורר לפניך באר היטב. והיכי אתי אפי' אומדנא דמוכח ומוציא מידי ודאי חזקת כשרותו כי עד מעשה זה הוה עובד את ה' ולא נראה בו כל מאום ואפי' שיהיו כל אומדנות שבעולם שעשה להכעיס כדעת המתפקרים והדומה להם סוף סוף לא הוציא הדבר מן הכח אל הפעל. וכיון שלא נתברר לנו בראיה ברורה דומיא דעדים אימור איזה צער ויגון טמונים היו בלבו. ואימור רוח רעה נתלבשה בו ונראה בו דרך שפוי הדעת ושגינו ברואה כי מי יודע? ומי גרע ממה שפסק הר"מ פי"ח מהל' נזקי ממון הי"ד וז"ל שור שהיה רועה בנהר ונמצא שור הרוג בצידו אע"פי שזה היה מנוגח וזה מועד ליגח. זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשפו וזה נגחו. וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים וכן פסק הש"ע ח"מ סי' ת"ך יעו"ש ועיין מיהר"י קולין שורש קכ"ט שכתב טעם מספיק לחלק בין האומדנות דהיכא שהמעשה מבורר לדיינים שזה חייב לזה אלא שנפל ספק מפיטור לחיוב או מן החיוב לפיטור כיון שהמעשה מבורר לדיינים בשורש החיוב או שורש הממון של מי היה וע"ז תועיל האומדנות דמוכח אבל כשאין המעשה מבורר לדיינים כההיא דגמל האוחר דאתה בא לחייבו מעיקרא מאומד דעת בלי שום מעשה מבורר אחר הא ודאי כגון זה לא אזלינן בתר אומדנא אפ' יהיה דמוכח הרבה יעוש"ב. ואני בעוניי בס' הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' הארכתי בענין זה כיד ה' הטובה עלי להראות לעין כל כי חילוק מוהריק"ו הלזה הוא מוסכם מכל הפוסקים מספר הקרוב לארבעים פוסקים ולא בדרך גוזמא ובראשם הרא"ש ז"ל שנשתמש באומדנות בכמה מתשובותיו והארכתי שכל תשובותיו כלם יסבו בלכתם על פי יסוד זה ובפרט בתשו' כלל ק"ז אשר בה הראנו ידו הנפלאה ליתן אותו דין כולו ע"פי אומדנות וחייבו סך י"ב אלף זהובים כיעו"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל ולאחר שחייבתי את ר' ישמעאל היה ראוי שיפרע לר' שלמה י"ב אלף זהובים כי לא כפר מתחלה בשטר אלא שטען פרעתי ואני לא האמנתיו על הפרעון (בכח האומ"ד) נמצא שהשטר עדיין בחזקתו וכאלו הוא ביד ר' שלמה הנז' שלם וקיים עכ"ד נמצא חילוקו של מוהריק"ו ז"ל מבורר בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שאני היה כופר בכל נמצא שלא היה מעשה מבורר לפני הדיינים שזה חייב לזה ואפי' יבואו כל אומדנות שבעולם לא היה מחייב אותו אבל כיון שהודה בחיוב השטר ונתברר המעשה לפני הדיינים אלא ששוב טען פרעתי והאומדנות מכזיבות טענת פרעתי אם כן הרי כאילו השטר קיים וחייב לפרוע ושם במקומו הארכתי עוד ואין כאן מקום להאריך עוד. דכוותא הכא נמי אפי' שיהיו אלף אומדנות מוכיחות שזה איבד עצמו להכעיס שהרי לא נתברר לנו שום סיבת צער קודמת לו וכיוצא להנה וג"כ בירורים אחרים ואומדנות המובאות לקמן במשנה ב' דברים שמתוכן מתבאר שהיה להכעיס גמור (כמו שיבא לקמן שאמר לעלות ותכף עלה מיד דרך כעס או מצר והפיל עצמו) עכ"ז אין אתה יכול לחייבו ולהוציאו מחזקת כשרותו לדונו בכלל מומר להכעיס ולפגום משפחתו העומדת בחיים לגזור עליהם שלא להתאבל ושלא לנוד לו כאלו הוה מומר להכעיס בפשיטות כל שלא התברר בעדים כשרים ששמענו מפיו שהיה להכעיס גמור ולא יהיו כל האומדנות האמורות מוכיחות יותר משור הנמצא הרוג בצד שור אחר וזה נגחן וזה מנוגח וזה נשכן וזה מנושך עכ"ז פטור דאמרי אפשר נגחו אחר והלך ומי יודע ואם בדיני ממון הקל כך בדיני נפשות שאתה מוציא איש ישראל מחזקת כשרותו לדון אותו כמומר להכעיס ולפגום משפחתו עאכ"ו. דודאי תלינן שהיה לו דאגה גדולה טמונה בלבו או פחד משונה ואיש לא ידעו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ואלו הענינים גרמו מיתתו ולא להכעיס וכבר הורתיך לעיל דעת מוהריק"ו והריבא"ש ומוהריב"ל וכמה ראשונים ואחרונים דכדי שלא להוציא מחזקת כשרות תלינן במיעוט מצוי ורחוק כגון יולדת לי"ב חדש דרבה תוספאה ואפי' דהיו כמה אומדנו' דמזנה עכ"ז להוציאה מחזקת כשרו' ולהחזיקה במזגה צריכה רבא וכל דאיכא דמתלי במיעוט מצוי ודחוק תלינן דכוותא ממש הכא אין נגרע. דכל דאין הדבר מבורר בעדים דהיה להכעיס גמור אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בק"ע כגון לבזותו הוי נטלה ולפגום משפחתו שלא יתאבל עליו דתלינן דאפשר צרה גדולה היתה לו או פחד המרה ואנן לא ידעינן לה וכיון שאתה מוכרח מכל האמור לחייב לאבלים לנהוג בו דין האחוה ולהתאבל עליו א"כ ממילא גם הדחוקים חייבים בכבוד החיים והיינו לעמוד עליו בשורה ולומר עליו ברכת אבלים שאין אבלים בלא זה ואם הם הרבים עושים כן הרי כאילו אתה מבזהו בק"ע ומוציאו מחזקת כשרותו בידים שאם אין מי שיעמוד עליו בשורה ואין מי שיברך ברכת אבלים הרי כאלו לא התאבלו עליו והרי אתה דן דינו בק"ע כדין פורש מד"ץ וסוף סוף מכח אומדנא ולא בראייה ברורה דומיא דעדים כשרים ולקתה מדת הדין. אבל אה"ן בענין כבוד המתים אין הרבים מתעסקים עמו כי הוה ליה כאלו המת בא להוציא מיד הרבים מספק והאומדנא שהיה להכעיס מסייעת לרחוקים שלא לכבדו והוא ברור בדעת ר"ע ובפשט לשון הברייתא הראשונה מבוארת אות באות בטעם מספיק לפום דינא: