כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ד

כי ע"כ אילין דהוו ברשות קב"ה ושכינתיה פמליא של מעלה ופמליא של מטה וברשות רבנן דמתיבתא. שפר קדמי להחויא ולפרש הדברים בשורשן דברים שכיסן אוי לי מקולמוסן כי ידענא בנפשאי מיעוט ערכי עלי קטן הכמות והאיכות. אבל בה' מבטחי ובזכות האמת והצדק אשר קדשנו במצותיו וצונו צדק צדק תרדוף ושליחותייהו דקמאי עבדינן להוציא לאור משפט אם יסכימו עמי סבי דצור"ה ודייני דנה"ר דע"ה וה' הטוב יכפר בעדי ואש"א ת"ם. והנה טרם שנבא לבאר הדברי' בשרשן מרישא דסדרא ע"פי מה שיורונו מן השמים צריכים אנו להציע הצעה א' הנצרכת מאד במערכה אל הדרוש כדי לבא אל תוכן הדברים וכמעט רוב הסעה זאת בלולה בהערות הנז"ל והיא זאת. שהנה מכל האמור ומבואר בדברי הפוסקים ראשוני' הלא בספרתם אשר אפס קצה סברתם הובאו לעיל בהערו' תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע מבלי שום ריח ספק שכל מין העבירות אשר יעשה האדם ממצות ה' אשר לא תעשנה נחלקים לד' סוגים: הסוג הראשון הוא שורש פורה ראש ולענה מומר לע"ז ומחלל שבתו' בפרהסיא דבאלו בין שעשאו' להכעיס בין שעשאו' לתיאבון יוצא מכלל ישראל לגמרי ומשורש נחש יצא צפע איתו בדומין לו ממש הוא הפורש מד"צ ובונה במה לעצמו גדולה וקטנה בכל אופן שבעולם והרי הוא כבן חורין לעצמו גם זה דינו כמומר שאפי' עושה לתיאבון יוצא מכלל ישראל וכן המסורות והדומה להם. בכל אחד מאלו אם מתו בלי תשובה מבוררת אין מתאבלין עליהם אלא אחיהם וקרוביהם אוכלין ושותין ושמחין ולובשין לבנים שנאמר באבוד רשעים רנה. הסוג הב' היוצא מדין הראשון הזה הוא כל העובר עבירה אחת גדולה וקטנה אפי' פעם אחת אבל קורא בגרון או מתבאר ממנו שהיא להכעיס את בוראו אפי' אכל בשר בחלב ולבש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת יהרג מיתת כפרה ודינו כדין עיר הנדחת ממש כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ממרים דין אב"ג וב"ד מה' רוצח ובמורה ח"ג פמ"א הבאתי דבריו לעיל. הסוג הג' הוא אוכל נבילות בתמידות דשביק התירה ואכיל איסורא אפי' דלא אמר בפירוש שהוא עושה להכעיס מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שאינו מאמין והרי הוא ככל המומרים הנז"ל ודינו כדינם. הסוג הד' הוא העושה כל מן עבירות שבעולם אבל הוא מבורר לעיני השמש והירח שהוא לתיאבון גמור או שסתמו תיאבון גמור כגזל ועריות שאין כנגדם בהתר וכמו שכתבתי למעלה דלעולם אין אדם מת וחצי תאותו בידו וא"כ אפי' אם לעולם היתה אומנותו אומנות לסטים עד יום מותו. ובשאר הענינים היתה יהודי כשר לכל דבריו הרי נתבאר כי התאוה אילצתו ואין אדם מת וחצי תאותו בידו. (ואל תכניסני במבוכת מגדלי בהמה דקה בא"י דדינם בלא מעליין דבתשובה אחרת לא הנחתי פנה וזוית בענין זה ובררתי הדברים כשמלה שהוא להכעיס גמור ולא מטעם ההחמדה כמ"ש מרן בכ"מ ובב"י ואכמ"ל הא לאו הכי יכלה הזמן והמה לא יכלו והמעיין אם ירצה ילמוד הדברים בשורשם) וכן בעריות מים גנובים ימתקו א"כ אין כנגדם בהיתר ודינא יתיב דאפי' כל ימיו שטוף בזמה עכ"ז אינו יוצא מכלל ישראל ככל עבירות לתיאבון. צא ולמד ממ"ש בש"ס ג' הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן ואלו הן דל וגאה עשיר וגזלן זקן ונואף הרי דבעשיר וגזלן זקן ונואף ר"ל בתמידות שכבר העשיר ועדיין הוא גזלן וכבר הזקין ועדיין הוא נואף ועכ"ז לא אמר ואני שונאן כדין כל רשע דמותר לשנאותו מדכתיב הלא משנאיך ה' אשנא דהא ודאי בורכא היא דזה לא נאמר כי אם בעובר להכעיס דהוא שונא להקב"ה (וכמ "ש לעיל משם מוהר"ם ז"ל דמקרה זה לא נשתמשו בתלמוד כי אם במינים שהם שונאים להקב"ה) ואז מותר לשנאותו אבל בעובר לתיאבון כעשיר וגזלן זקן ונואף דאם הקב"ה שנא אותו מפני רוע מידותיו שלא בדרך טבע אבל העובר אינו שונא להקב"ה כי אינו עושה להכעיס כי אם מצד תאותו. והראיה כי כשאר מצות עובד את ה' מאהבה וע"ז אין ראוי לשנאותו כי יצריה אלבישיה ולא במרד ולא במעל הוא עושה וע"כ שפיר דקדקו בגמ' לומר ואני איני אוהבן ודוק היטב כי הוא אמיתות התורה. וכן אתה אומר ברוצח שהרג את הנפש אע"פי שהוא עון גמור והשחתת עולם עכ"ז בהתלכדו בעבירה זאת לא יצא מכלל ישראל ואם מת מתאבלין עליו ככל דיניו וככל משפטיו כי גם בזה שייך לתיאבון גמור או משום גזל ועריות או משום שנאתו אותו וארב לו וקם עליו והכהו נפש שכל אלו האופנים הם נכללין בלתיאבון גמור שהוא פושע ישראל אבל לא יצא מן הכלל וראיה לדבר דאפי' ברוצח שנפל למלכות אע"פי שהאריך מוהר"ם מלובלין בתשובותיו סי' קל"ח ע"ז ועיין תשו' איתן האזרחי סי' מ"ג ומ"ד ומ"ה באורך. עכ"ז כתב הרב כנ"הג ס"ב ח"ב סי' תכ"ה הג"הט סוף א"ו יו"ד שמשתדלין הקרובים למלכות להצילו ולא מיחו בהם חכמי' יעו"ש שנראה שהם דברי מוהראנ"ח בתשו' כ"י יעו"ש ודוק ואם יצא מכלל ישראל ברציחתו כדין פורשים מד"ץ והמסורות וכו' הא אפסיקא הלכתא דמורדין וכ"ש דלא מעלין והיכי משתדלין להצילו והלא אין לך מעלין גדול מזה וכן הרואה יראה בתשו' מוהר"ם מלובלין הנז"ל ותשו' איתן האזרחי הנז"ל (וכן יעויין בתשו' הריב"ש סי' רכ"א) שמבקשין כמה סיבות וטענות כדי לפסוק הדין שלא להצילו כיעוש"ב וברוחב ומה כל החרדה הזאת? והרי הוא עון פלילי עון הרציחה עד שנאמר בה יהרג ואל יעבור כע"ז ממ"ש וא"כ הרוצח הזה יצא מכלל ישראל ודינו כמורדין ולא מעלין או לכל הפחות כלא מעלין? אלא לאו שמע מינה דכולהו רבוותא ומכללם הנז"ל ס"ל דעם דעון הרציחה חמור בענינו וגדול עונו מנשוא כקין אבי הרציחה. עכ"ז העושה בשאט בנפש כי יחם לבבו על דבר מה אינו יוצא מן הכלל ככל עבירות לתיאבון שבתורה ואף גם זאת כאחת מהן כי יצרו תוקפו וכעס בחיק כסילים ינוח אם לא שידים מוכיחות שעשה להכעיס גם בלא כעס ואיבה וקנאה ושנאה ותחרות וחמדת נשים וממון דאז ודאי יוצא מכלל ישראל הא לאו הכי הוא פושע ישראל ואם מת מתאבלין עליו קרוביו כי לא יצא מכלל האחוה וכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינ"ץ הנז"ל שברוצח שהרג את הנפש אחת מישראל ונתפס למלכות ונהרג כתב דמתאבלין עליו והרבנים שם לא פלפלו כי אם להוציאו מכלל מע"ל להוציא הס"ד שהיה לומר דזה שנהרג הוא גרם מיתתו וא"כ נוכל לומר דהוי מאבד ע"ל לזה כתבו דלא היא דזה היה כדעתו לברוח וכו' יעו"ש. ותיפוק ליה שהעון הא' הוא רציחה ואין מתאבלין עליו (ולקמן נישב מה שיש להקשות לכאורה ע"ז וכשנבא נחכים בע"ה) אלא לאו שמע מינה דגם דעון רציחה הוא מגדולי עבירו' שבתו' כיון שאינו להכעיס אינו יוצא מכלל ישראל וכיון שאינו יוצא מן הכלל מסתמא מתאבלין עליו כשאר המתים והוא ברור כשמש אי מהראיו' חמורות ואי ג"כ שמעולם לא ראינו בשום פוסק שפסק על רוצח שמת שלא להתאבל עליו וכל כי הא לא הוו שתקי והוא ברור מאד ומינה למע"ל דהוה קיל מיניה בלי ספק וכאשר הארכנו למעלה לכל הפחות נדון אותו באופן זה והיינו אם יהיה להכעיס אזי יוצא מן הכלל ואין מתאבלין עליו ואוכלין ושותין ושמחין כי נאבד שונא המקום ב"ה ואם הוא בלתיאבון כגון צרו' צרורו' אשר כתרוהו והקיפוהו מנוחה הדריכוהו וכל אשר לו איבד ושיבר עד כי קץ בחייו מרוב צערו ויגונו או פחד יסורין עונשין המרה וכיוצא מהסבו' הללו שאם יהיה האופן דאתבריר לן כל הסיבו' הנ"ל או כיוצא בהם ושהם גרמו לו לאבד עצמו לדעת אע"ג דאיסור חמור הוא לפגוע בנפשו כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ומוטב שיטלנה מי שנתנה כמ"ש בע"ז די"ח עכ"ז אם עבר ואיבד עצמו לדעת אינו יוצא מן הכלל כי לביה אנסיה מרוב שיחו וצערו ואין מונעין ממנו כל דבר דלא גרע מכל עובר עבירה לתיאבון בשאט בנפש דעכ"ז מתאבלין עליו כיון שלא יצא מן הכלל ואם תאמר היכי דמי מע"ל להכעיס? ובשלמא להרוג לאחרים שפיר דמי כיון שאינו מזיק עצמו וכול להיות שהוא בלי איבה והוא להכעיס גמור אבל מי פתי מאבד עצמו גם בלי טעם צרות רבות ודעות כי אם להכעיס? אנא הוא דאמרי דמשכחת לה באלו המתפלספים הרעים והחטאים הבוחרים מות מחיים מרוב סשתקעותם בפלוסופיא הארורה הגוזרת כי נוח לו לאדם שלא נברא (אמת רבותינו ז"ל אמרו נוח לו לאדם שלא נברא אכל עמדו כאריות לומר ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכ"ש וק"ו שלא יפגע אדם בנפשו מפני דעת זה ח"ו שהוא ודאי כמורד במלכות שמים בלי ספק וכן כתב הרמב"ם באגרותיו אשרי מי שחתמו ימיו במהרה אבל לא מפני דעת זה הותר לו לפגוע בנפשו בר מינן ואדרבא הוא מן המחמירים לפום ריהטא כמאבד עצמו לדעת) ואשר לא טוב עשה הקב"ה לברוא את האדם לעמל ויגון וע"ז מחליטים כי כל מי שפגע בנפשו ראוי לשבחו בבית דגון שלהם כי יפה עשה לברור לעצמו מיתה יפה וכן יש מהם אומרים כי צדקה גדולה עושה האדם לנשמתו להוציאה לחרות מגוף העכור הזה יפה שעה אחת קודם וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות עד כי חדל הסופ"ר לספו"ר. וכגון אופנים אלו וכיוצא בהם אם עשאם יהודי דאת מיהודה הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה החולק על השכונה כב יכול וכבר אמרו בספרי פרשת האזינו הצור תמים פעלו. הצייר שהוא צר את העולם תחילה וצר בו את האדם שנ' וייצר ה' אלהים את האדם תמים פעלו פעולתו שלימה ואין להרהר אחר מידותיו וכו' יעו"ש כל שכן הבליעל הזה לא זו בלבד שמהרהר אחר מידותיו אלא עושה מעשה בפועל ופוגע בנפשו היקרה נגד חפץ האלהי. הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה ויוצא מכלל ישראל בכל פינות חלקיו והרי הוא ככל מומר להכעיס בלי שום ריח ספק וכן כתב הרמב"ן בהקדמתו לס' תורת האדם בהביאו דעות בני האדם בענין העולם הזה וחיותו ומרגועו כתב וז"ל והשני יתחכם ועם אנשי לצון יסכם אשר ירחיבו פה יביעו חידות לנבל כל הון יקר תבל האריכו למעניתם לגוייהם בלשונותם. להוציא דבה על הזמן והוא עד אמת ודיין נאמן יתן במשפט ויקח במשקל במדה ובמשורה. לא העביר דרך על איש ולא קלקל עליו את השורה וכו' וכו' ומה האדם הדל וההלך שיבא אחרי המלך. רק לצדק הדין ולאמת המשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו עכ"ד יעו"ש בדבריו כי נעמו והוא מכוון אל האמור לא נופל דבר דודאי כגון זה הוא מומר להכעיס וכמ"ש הרמב"ן בסוף דבריו ומה האדם הדל והלך שיבא אחרי המלך. ודבר ה' בפיהו אמת אלא דבפי ענין זה יוצא לנו חילוק ברור בענין מע"ל. והוא דהפוגע בנפשו חמור בצד אחד יותר מפוגע בנפש אחרים דהפוגע בנפש אחרים סתמו הוא כלתיאבון גמור והגם שלא ידענו על מה ועל מה הרגו והוא לא שונא לו מתמול שלשום וגם לא ראינו בו שום חמדת נשים וממון אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה. עכ"ז לא תלינן בלהכעיס כלל ואמרינן דעל הרוב הוא מפני איזה סבת קברות התאוה על לבו חרושה ואנן לא ידעינן לה א"כ כל רוצח סתמי דינו כלתיאבון גמור אם לא שיאמר בפירוש או דבר הדומה לזה לא כן בפוגע בנפשו ומאבד עצמו לדעת כל שנתברר לנו שלא היתה לו שום סיבה הדומה לאלו וכל סיבה וסיבה עפ"י הברור הראוי לה עד שבאופן נתברר לנו שזה פגע בנפשו בלי שום סיבה. אפי' שלא אמר בפירוש שהוא פוגע בנפשו להכעיס את בוראו וכאמור או שלא שמענו מפיו שום אפקירותא מדברי הפוקרים הנזכרים וכיוצא בהם המואסים בישובו של עולם מפני עומק התפלספותם ודמיונם הכוזב עכ"ז כיון דידענו בבירור שזה פגע בנפשו ודאי בכל דעתו וגבי כל נתברר לנו שלא קדם לו שום סבה חיצונית מילדי וצערי הזמן המביא את האדם לידי מדה זאת. הרי זה בחזקת המתפלסף המאבד ע"ל להכעיס או למרוד בצור תמים פעלו הנה נמצא דמע"ל חמיר טובא ממאבד נפש אחרים באופן זה דבמאבד נפש אחרים לא דיינינן ליה להכעיס אם לא שיאמר אותו בפירוש כי אז יוצא מן הכלל כמומר לע"ז ואין מתאבלין עליו הא לאו הכי כל סתם רציחה וכל סתם עריות טענינן להו טענ' תיאבון ותלינן בחסרון ידעתינו הסיבה אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה ועושים לו במיתתו בכל המתים. אבל במע"ל כל שהתברר לנו לפי דעתינו שלא היה לו שום סיבה חיצונית הגורמת לו דבר זה לא תלינן בחסרון ידיעתנו ומחזקינן ליה במע"ל לדעת ר"ל להכעיס ולהתנגד למעשה בוראו ובזה נוח לן מאי דלכאורה הוה קשה בדברי מוהר"י וויל ומוהר"מ מינץ הנז"ל דנדונם היה ברוצח ישראל שהרג נפש אחת מישראל וכל פלפול תשובתם יסוב להוציאו מכלל מאבד עצמו לדעת כדי להתאבל עליו ותיפוק ליה שהעון הגדול המבורר בידו הוא הרציחה ואם על עון רציחתו לאחרים לא חיישי ליה כ"ש על רציחת גופו דקילא טובא אכל ע"פי האמור דבריהם נאמנו מאד דלענין עון הרציחה לאחרים אין צריך לבדוק אחריו אם הוא להכעיס דודאי סתמו לתיאבון וכל עבירה לתיאבון מתאבלין עליו אלא דהיה מקום להסתפק דכיון דזה גורם מיתתו כי בודאי מי שהורג בפומבי ודאי יהרגוהו והו"ל כמתרה עצמו למיתה בלי סיבה דודאי הוי להכעיס מעין מ"ש מוהר"ם בהרוגי ב"ד וכנז"ל וכן הכא כיון שהחליט להרוג בפומבי הו"ל כמתרה עצמו למיתה בלי שום סיבה דאז ודאי הוי להכעיס ר"ל מאבד עצמו לדעת ע"ז הודו מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל דלא מפני זה הוי כמוסר עצמו למיתה דאימא סביר היה להרוגי ולימלט על נפשו וא"כ לא הוו מע"ל והוא אמיתות התורה: