כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״ג

ואחר האמת הברור הזה בי"ג הערות הנאמרות לכו נא ונוכחה בענין מאבד עצמו לדעת אימור דהגע עצמך בר מינן איש יהודי איבד ע"ל מפני צערו ודמיונותיו הכוזבות כי נדמה לו כי לא יכול לסבול צער מזונותיו או שברונו ורבוי בעלי חובותיו שהוא חד מהדברים המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו כנודע וא"כ למה לא נחשוב אותו ככל עבירה לתיאבון דעלמא ולביה אנסיה כל שלא פגע בנפשו להכעיס את בוראו? ומה כל החרדה בעבירה הזאת לדון שוגג כמזיד רצונו לומר לתיאבון כלהכעיס? ולמה יצא מכלל ישראל? מה עשה נגד כללות הדת האלהות? והוא כאדם הפר ברית מרוב שיחו וצערו? והרי אמרו קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ומאי שנא מכל הנדונות המובאים בספרי הפוסקים הנז"ל כגון יראת יסורים יראת עונשים יראת המרה דעם שדינם הוא שלא לפגוע בנפשם ואסור גמור כמו שהעלו כל האחרונים ובפרט הרב זרע אמת והרב חיים שאל הנז"ל עכ"ז כתבו דאם הוה עובדא ופגע בנפשו אין מונעין ממנו כל דבר כשאר מתי דעלמא ומאי טעמא משום כי לביה אנסיה. וירא כי לא יכול לסבול את כל התלאה לא במרד ולא במעל? והכא נמי לביה אנסיה ועול חובותיו ורוב בניו ומשאו ומתנו באמונה כל ימיו ופתע בלי איבה בא עד כיס"ו שבר על שבר ער זבולא בתרייתא לביה אנסיה וידא כי לא יכול לסבול ולא במרד ולא במעל? בחר מות מחיים למרות עליון ח"ו. וידעתי שיהיה הפרש בין הנדונות כמו שיש הפרש בון יראת עונשים ויסורים ליראת המרה עכ"פ אנא הוא דאמרי מאן פלג לן? ומי יהב לן המשקל. למען דעת איזה נדון יכבד ואיזה יקל? הצד השוה שבהן שלא במרד ולא במעל נעשתה התועבה הזאת ויהיה דינו ככל עבירה לתיאבון דעלמא ומי נתן למשיסה העני הזה כי עולם חשך בעדו ועיניו הרואות כי הוכפלו צרותיו וצרות צרותיו ואלו בלבלו דעתו לבחור מות מחיים? ומה כחנו לדונו כפורשי מד"ץ? ומהיכא בא לנו דין זה? ומבטן מי יצאתה הגזרה בלי טעם הזאת שנטה שכמנו לומר אם קבלה נקבל? זו צרה ומדה קשה בלתי נחמה באמת ובתמים: