כרך של רומי · חלק י״ד סימן י״ז

באנו לפורשי מד"ץ גדר ג' חמור מכולם שמלבד שאין מתעסקים עמהם לכל דבר לא בכבוד המתים ולא בכבוד החיים כיון שאין מתאבלין הקרובים ולא אוננין כל עיקר. אלא אדרבא הם מחוייבים ר"ל הקרובים ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים ולאכול ולשתות ולשמוח. וכל מעשה הגדול הזה בפועל ובפירסום עצום באכילה ושתיה ושמחה גם את הלבוש כולו הפך לבן. הוא לבטל האנינות בלב שזה ענין טבעי שאין דרך לצוות שלא להתאונן בלב כי הוא מהדברים שהטבע מחייבם ואין שום תחבולה לינצל מזה. כי אם ביום הלחמו ביום קרב נגד הטבע החומרי והיינו לעשות מעשה מפורסם בכל עניינים של שמחה האמורים דאחר המעשה הגדול והנורא הזה לא נשאר מקום לאנינות הלב. ואם עד אלה לבו יצוק כמו אבן ולבו אומר לו לשמחה מה זאת עושה כי רעה עינו באחיו אשר כשה לטבח הובל ואהבת עולם אהבו לאחיו הפורש מד"ץ עכ"פ הוא עשה את שלו בפועל לאכול ולשתות ולשמוח. והיה הנשאר אנוס הוא ומחומר קורץ וישתנה הצבע ולא ישתנה הטבע ומה לו לעשות עוד ולא עשה ובזה רז"ל תלמידי מרע"ה אחזו שער והלכו בדרך התורה שתתעלה והיינו שבכל הדברים שאינם תחת יכולת האדם ורשותו ונראה שבאו עליהם המצוות כאלו הם תחת ידו משמים הביט ה' ראה את טבע חומר האדם. וע"ז ממכון שבתו השגיח לצוות עליהם ר"ל על המצות ההם מעשה בפועל כדי להכריח האדם בכל מה שיוכל דרך משל זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין בפעל זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. הנחת תפילין בכל יום בפועל זכור את אשר עשה לך עמלק קריאת פ' זכור דאורייתא אחת בשנה בפועל וכאלה רבים דוק ותשכח וטעם הדברים כי הזכירה והשכחה הם טבעיים ולא יפלו תחת סוג הציווי אם לא בעשות מעשה בפועל דכוותא אמור רבנן בטעמא וצוו לקרובי הפורשים מד"ץ לאכול ולשתות וכו'? כי לא יפול הציווי בשום אופן לאמר לא תאונן בלב כי הוא מהנמנעות תחת סוג הציווי בטבע קיים והוא ברור מאוד ועיין תשובת בשמים ראש סימן קע"ג שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאורייתא סגי לה בלב מדאצטריך גבי זכירת עמלק אל תשכח לשכחת הלב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור בדבור ע"כ לשונו הצריך לענינינו ואחר המחי' שגיאה גדולה יצאת מתחת ידו כי איך אפשר בשום אופן שבעולם שנאמין שתורתינו תורת אלהים חיים מצינו מצות שאינם בכח האדם. או כמו שתאמר שאין מקורם בשכל כי אם בטבע? כמו שהם באמת הזכירה והשכחה ובפרט לזכור בכל יום בלב ואיך יזכור? ומי יעורר לו הזכרה בכמה אלפי טירופי הדעת שאדם נלכד כהם יום יום? הס כי לא להזכיר ומקרא צוח עלינו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ומנא מבורר שאם אין מעורר חיצוני השכחה מצויה באין מיחוי והראיה שהביא מענין זכירת עמלק אינה ענין לכאן. דלעולם זכירה בפה וא"א באופן אחר או בעשות איזה דבר כפועל או באמירת דברים מן השפה ולחוץ הא לאו הכי יפול האדם ברשת השכחה וזה די לזכירת יציאת מצרים. אבל בזכירת עמלק יען שעיקר מצות הזכירה ע"י קריאת פ' זכור וכדומה אינה אלא כדי להתנקם ממנו וענין זה אינו די בזכירה לבד שהיא אמירת דברים אלא צריך התעוררות הלב אל הנקמה כי שם משכנה וע"ז יפה דרשו רבותינו ז"ל ואל תשכח בלב ומי יפרש כמוהם פשטי המקראות? זיע"א ואמן ולדעתי המעט זהו מה שפשט המנהג בכל יע"א להכות ברגל בשעה שאנו אומרים תמחה את זכר עמלק כדי להורות על התעוררות הלב שעליו בא הציווי אל תשכח בלב. ואגב אומר שמנהג הזה הוא קדמון מזמן התלמוד שהרי בכלל חוקי הקיסר טיאודוסיו על היהודים חד מהם הוא שלא יכו המן בבתי כנסיות. ראה כמה קדמון הוא מנהג זה ומקורו מקרא מלא. ושוב ראיתי בס' המנהיג ה' מגילה סי' ח"י שהביא מ"ש בירוש' שאמ' כי דו"ח כמטי להאי פסוק' אשר הגלה נבוכדנצר צריך לומר שחיק טמיא וכו' ועוד סיים וכתב וע"כ מנהג התינוקות בצרפת ובפרוסייא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישים זעג"ז כשהקורא מזכיר המן שנא' ושם רשעים ירקב ע"כ. ובזה אשכחנא פטרי למה הציווי על הקרובים לבד ולא על הרחוקים שהרי עיקר הראיה בציווי זה הוא מקרא מלא באבוד רשעים רנה ומקרא זה הוא כללי לרחוקים וקרובים ולמה לא יתחייבו כי אם הקרובים. אבל לפי האמור הוא כמין חומר. דעיקר מצות אכילה ושתיה ולבישת לבנים לא לעצמה יצאת ובאמת אינה מצוה בפני עצמה. כי כדי לקיים באבוד רשעים רנה די בשלא להתעצב ולא להראות שום אבילות בשום אופן כדרך כל הארץ. וא"כ כשלא יש אבילות ממילא עולם כמנהגו נוהג וששון ושמחה ימצא בו ואינו תלוי באכילה ושתיה וכו' (יזכר לדבר עיין בית יהודה עיאש ז"ל במנהגי ארג'יל דק"י ע"א סעיף יו"ד) וכל זה תינח לרחוקים כי אין לבם חלל בקרבם מצד התרחקותם אבל בקרובים כי המרירות בלבם טבע קיים על אלה תסוב המצוה לשמוח בפועל בדרך תחבול' להלחם נגד טבעם שלא יתאוננו בלבם בהיותם מטבעם שאר בשר איש באחיו ידובקו מן הגזע ומן השרשים וגם דבר זה ברור מאד אשר מזה יש להקשות על הרמ"ה בחי' לסנהדרין שפי' על מ"ש הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב כתב וז"ל ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב באבוד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב וכיון דהוי דבר שאינו נראה הותר להם. אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא להתאונן ושלא ידוה על קרובו ע"כ ולע"ד פי' ראשון נראה עיקר דאי כפירוש הב' דגם מצד הדין היה אסור להתאונן עליו אלא שאין תתבולה יען האנינות הוא בלב וא"א למי שהוא קרוב אליו לכבוש יצרו מלהתאונן. א"כ היה אפשר לתקן דבר זה באכילה ושתיה ושמחה ולבישת לבנים כמו שהיא בפורש מד"ץ דשם לא הותר אפילו אנינות ונצטוו הקרובים להתעסק בעסקי שמחה. אלא ודאי מדראינו דלא נצטוו על השמחה בהרוגי ב"ד. מוכרח שמצד הדין מותרים להתאונן ביון שאינו דבר הנראה ביון שהוא בלב ובפי' הראשון. ולקמן בס"ד נבאר ביאור היפה טעם הדבר למה הותרו. ושוב ראיתי להרמ"ה עצמו דכמעט חזר בו מפירושא בתרא הלזו שהרי לקמן בדמ"ו ע"ב כתב וז"ל מתיב ר"א בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם דכתיב באבוד רשעים דנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף יצרם ולשמוח להריגת קרוביהם עכ"ד. הרי בפי' דס"ל להרמ"ה גופיה דמצד הדין לא חייבם הכתוב לכוף יצרם לשמוח להריגת קרוביהם. ונראה דהיה מקום לכופם. והלא כתב לעיל שא"א לכבוש יצרו שלא ידוה. והוא אמת מצד עצמו שהוא דבר נמנע בטבע קיים. אבל הכוונה הוא שר"ל שלא חייבם הכתוב לכוף יצרם ולשמוח בפועל באכילה ושתיה וכו' כמו שהוא בפורשים מד"ץ ולזה שפיר דקדק כאן לכוף יצרם ולשמוח. ולעיל כתב לכבוש את יצרו שלא ידוה שבאמת הא דלעיל ליתיה בתקנתא בשום אופן ואינו נכנס. לא ידוה. תחת סוג החיוב אבל הך דהכא שהוא חיוב לשמוח נכנס תחת סוג החיוב לעשות מעשים של שמחה עם שכל לבב דוי ולא חייבם הכתוב בהרוגי ב"ד לעשות ענין זה כמו שחייבם בפורשי מד"ץ והוא ברור בכוונת הרמ"ה דמצד הדין הרוגי ב"ד קילי מפורשי מד"ץ והותר להם האנינות והוא ברור ישוב בא לידי תשובת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ח וראיתי לו שם בענין זה דברים שאינם ראוים לפי עוצם בינתו ובקיאותו כי רב הוא ומי שיעמוד על בוריין של דברים שכתבנו בכל האמור בעיניו יראה ולבבו יבין דאחמ"ר אין מקום לכל מה שכתב בענין האנינות ודוק כי לקצר אני צריך. איך שיהיה מבורר יוצא מכל ריהטא דפ"ב דאבל רבתי דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד וכ"ש מפורשים מד"ץ מבלי שום ריח ספק וא"כ לנו לדעת מבטן מי יצאו כל העונשים המובאים בפוסקים ראשונים ואחרונים. וגם להרמב"ם מאין יצא לו שאין מתאבלין עליו ולמוריק"ש ז"ל הנז"ל שהפליג מהרבה במע"ל וקשה מאין ולאין לו. ולפום ריהטא הייתי אומר בטעם מוהריק"ש ז"ל שהפליג להחמיר כמ"ש הרב מט"ש ח"ג בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו וז"ל ואף שמוהריק"ש הפריז על המידה. איפשר היה הדור פרוץ בזה והוראת שעה היתה עכ"ד. ונראים קצת דבריו ממ"ש מוהריק"ש ז"ל שם ועושים כל אלו הדברים בפרהסייא משום והנשארים ישמעו וידאו עכ"ד אבל כד דייקינן שפיר היאך נאמר הוראת שעה שהוא לא פסק דין על מעשה שבא לפניו כדי שאמר הוראת שעה כי מוהריק"ש כותב ומעלה על ספר חקה ויערוך עליו ערך לחם לכל עת ולכל זמן. והיותר קשה (ושהוא ראיה שמצד הדין כתב כל הכתוב בספר) שהרי סיים וכ' דק"ו הוא מהרוגי ב"ד וכו' יעו"ש. מאריה דאברהם! מהיכן הוציא הק"ו פריכא שבור וקלוט מאחד דכבר בררנו דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד ואם לא שיאמר כן איך יתיישבו לו ולכיוצא בו דקיימי בסברה זאת כל הדברים הנתנין למעלה והוא פלא בעיני: