כרך של רומי · חלק י״ד סימן ט״ז

י"ב והיא בעיקר הדין של מע"ל שבאמת יש לעמוד לדעת גדר אסורו שלפום ריהטא אין הדבר מפורש באר היטב מהו גדר איסורו אמת ידענו ששורש איסורו הוא מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכמו שהובא בב"ר פ' ל"ד ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה כ"ג וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומניין שכן הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו מיד האדם מיד איש את אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמי' עכ"ל וכל לשון הרמב"ם זה היא ב"ר הנ"ל כדמותו כצלמו ותימא על מרן כ"מ ז"ל שלא רשם לנו מקור ב' הלכות אלו מראשם לסופם שהוא לשון ב"ר פ' ל"ד בדקדוקו ואין לומר אלא כמ"ש מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ועוד לחכמים ח"ב מערכת הכף אות ז' כיעו"ש (ועיין יפ"ת שם כשהביא דעת רש"י דשני מעוטים נינהו אחד לחונק עצמו ואחד להורג עצמו וכנגדו דעת הרמב"ן ז"ל דכל הפסוק הזה היא אזהרה אחת ותימא איך לא הביא דעת הרמב"ם ז"ל מפסק הלכה זו דקאי כדעת הרמב"ן ז"ל) ולשון אך אמרו בב"ר שהוא פרט לאנוס כשאול ועל זה האריכו למעניתם היפ"ת שם ובפ' ס"ה ורש"ל פ' החובל סי' ט"ן באורך וברוחב ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א כנסת יחזקאל סי' ל"ז זרע אמת חי"ד סי' קל"ט ובסי' קמ"ב ורוח יעקב שבס' לב שמא ד"ק ע"ד לחם יאודה שם ושבט יהודה סי' שמ"ה ברכי יוסף שם חיים שאל ח"ב סי' מ'ו ועיין בעלי התוס' ע"הת בס' דעת זקנים ועיין להרב עפר יעקב שם באורך ויתר מאחרונים הלא בספרתם האריכו למענית' וכולם פה אחד יסבו בלכתם אל מקור אחר להביא האוסרין והמתירים וסברתם בהראותם כי אפי' לדעת האוסרים לפגוע בנפשותם אם עברו ואיבדו עצמם לדעתם מפני פחד יסורין המרה בעלי תשובה הן כולם מיתתם כפרתם ואין דינם כדין מע"ל והם ככל הכשרי' המתים על מיטתם ואין גם אחד ר"ל מכל אלו הפוסקי' ראשונים ואחרונים המעניקים חמה בקומתם ולא בדרך גוזמא אין מי שנתעורר לומר אימור דהלאו מצינו והוא אך את דמכם וכו' מקרא מפורש גלוי לכל העמי' ללשונותם אבל העונש הגדול הזה אחת דתם לדונם בפורשים מד"ץ או כהרוגי ב"ד החטאים האלה בנפשות' זו לא נתברר בשום מקום וכן מ"ש בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנהנה גם שם לא נתברר מה דינו אם הוה עובדא ועבר ונטלה מי שלא נתנה ר"ל שהמית עצמו דמשם ר"ל מאותה סוגיא לא משמע כי אם עצה טובה קמ"ל או איסור חמור כשאר איסורין דעלמא. אבל שיהיה עונש מיוחד למע"ל לדונו כפורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד ר"ל שלא להיות נחשב עושה מ"ע כדי לפטור את קרוביו מן האבילות ומכל דיניו הנתנין בתורת האחוה ושאר בשר בעמיו זו לא שמענו ולא נתברר בשום מקום ואם כה תאמר מה כל החרדה הזאת? הרי פ"ב דאבל רבתי לפניך ושם נתפרש דינו באר היטב. וגם הרמב"ם פסק אין מתאבלין עליו וביאר עליה הלח"ם ז"ל דהני דומיא דהרוגי ב"ד דלא הוי להו כפרה כי אם עד מיתה וקבורה ועיכול בשר גם הלחם יהודה עיאש ז"ל בנה דייק ע"ז להשוות הרוגי ב"ד למע"ל ועדיפא מהא אתה תראה למוהריק"ש בהגהותיו הנקרא ערך לחם י"ד סימן שמ"ה שהפליג להחמיר בדין מע"ל שלא לרוחצו שלא להלבישו לבנים שלא לומר עליו צידוק הדין ושלא לקבור אותו בעשרה ולקוברו בקברי ישראל אבל בריחוק מקום וסיים וכתב וז"ל וק"ו הוא מהרוגי ב"ד מפני רשעם. דהנהו אית להו כפרה במיתתם עכ"ד ואחר כל הבירור הזה מה תצעק אלינו לאמר איה עונש מע"ל ואיה בירור דינו. והכל גלוי וצפוי לפניך באר היטב? לזאת אשיב קורא נעים! הרף ממני בעת מדברי הרמב"ם ופרשיו ורכבו. ומהש"ע וכל נושאי כליו. וכשנבא בדבריהם בע"ה נחכים כיד ה' הטובה עלינו. רק לעת עתה שלח ידך ואחוז בעיקר מטרת הראיה היא ראית פ"ב דא"ר שהבאת בידך. והראה לי משם איה מקום מנוחת ראיתיך. אי ממ"ש אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. הא כבר סיים וכתב כללו של דבר כל דבר שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין עמו וכל דבר שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו דוק מינה דוקא הרבים אבל הקרובים קיימי בדינם ולא שייכי בכל דין זה כלל. וראיה חותכת עוד שכל אלו הדינים הוא על הרחוקים ולא על הקרובים. שהרי למטה בבריתא ז' שנינו הרוגי ב"ד אין מתעסקים עמהם לכל דבר. אלא אחיהם וקרוביהם באים ושואלין בשלום הדיינים והעדים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכן פסק הרמב"ם שם אות באות. הרי מכאן תרתי ראיות האחת דענין אין מתאבלין לא תני ליה בהרוגי ב"ד אלא בהדי אחים וקרובים ועכ"ז היו אוננין. ובענין מע"ל לא תני ליה כלל יען דלא משתעי כלל בענין הקרובים (ואף לפי גרסת הרמב"ם עכ"פ תני ליה בהכרת בהדי הרבים שהם הרחוקים יען שהקרובים לא אדכר שמייהו כל וכל ולקמן נרחיב הדיבור בזה בס"ד) ועוד ראיה שאין הקרובים בכלל דין זה דמע"ל. דא"כ יהיה מע"ל חמור מהרוגי ב"ד בענין אחד. שהרוגי ב"ד אם שאין מתאבלין עליהם. עכ"פ אוננין וכמו שפסקו הרמב"ם ג"כ ואלו המע"ל לפי הס"ד שאין מתעסקין עמו לכל דבר היינו על הקרובים ג"כ והיינו על האבילות שאין מתאבלין כלל. א"כ לפחות היה לו לומר אא"כ אוננין עליו כמו הרוגי ב"ד. ולו' שמה שאמרו עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים. נרצה לומר. שהוא אנינות זה ודאי דאנינות הוא בלב וברכת אבלים בפה מלא ומעשה רב. ועוד מעולם לא מצינו ברכת אבילות על אנינות. ועוד אעיקרא הענין בעצמו קורא בגרון דרב המרחק בין מע"ל ובין הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ. דאלו במע"ל לא מיעטם כי אם מכבוד שאינו של חיים ולרחוקים וכל זה בש"ואת. אבל לבזותו בק"ע נזדעזע ר"ע דקי"ל הלכה כוותיה ולא הניח להוציאו דבר זה מן השפה ולחוץ וחשש לביזיון המע"ל יותר מדי. כ"ש שיחוש לעשות מעשה רב שלא להתאבל עליו אחיו וקרוביו וכל שאר בשרו ואין לך בזיון גדול מזה שאתה מוציאו מכלל ישראל. וכיון שאינו ישראלי ממילא הו"ל כאלו אין לו אחים וקרובים כלל דבעמך כתיב בעושה מעשה עמך הוא קרוב לנו ושאר בשרינו. וחייבים קרוביו להתאבל עליו ואם אינו עושה מעשה עמך הו"ל כאלו אינו ישראלי ואין לו אחים וקרוביו מרחוק עמדו. כי הם ישראלים גמורים. וזהו עיקר הטעם בהרוגי ב"ד והפורשים מד"ץ שלא היו מתאבלין עליהם וכמבואר בפ' נגמר הדין באורך וברוחב. ואחר שדבר זה הוא ברור כשמש אם אתה מחייב לאחיו וקרוביו שלא להתאבל ושלא לקרוע וכל דיני אבילות את שישנן בק"ע ואח שישנן בשו"את הרי אתה מבזהו בקל קרנא ובפועל ובפירסום גדול בזיון שאין אחריו כמוהו כאלו אתה קורא ופושט אותו למומר ופורש מד"ץ בקולי קולות. ואי ר"ע נזדעזע וחרה אפו בקללו הוי נטלה שיהיה או פי' נטול מן היהודים או נטול מן העולם או כלי חרס כפירוש החתם סופר ז"ל או נשלח וערום כפי' הרב"ן ז"ל. כ"ש שיעשן אפו וקנאתי באיש ההוא המוציאו מכלל ישראל ומרחיק קרוביו וכל שאר בשרו מלנוד לו ומלאתאבל עליו. וכל זה ויותר מזה מבורר באר היטב בסדר הלכות אלו המובאות בברייתא דא"ר דנראה לעיני השמש. דג' גדרים הם. מע"ל גדר הקהל. הרוגי ב"ד גדר ב' חמור ממני וקל מפורשים מד"ץ. פורשים מד"ץ גדר ג' חמור מכלם. שהרי אתה רואה שכל חד בדידיה בנוי לו במה בפני עצמה. ולא כללם התנא כולם כאחד. או לפחות מע"ל והרוגי ב"ד שניהם בפקידה אחת. אלא אתה רואה בחוש הראות. דהתנא הפיצם וחילקם לג' בבות בשינוי דיניהם ומשפטם. דהנה אתה רואה מע"ל לא חרץ משפטו כי אם על הרבים הרחוקים ר"ל לכבדו בפרהסיא מנעם מטעם שכל ענין הרבים הוא בפרהסי' אבל היחיד רחוק והקרובים לא אידכר שמייהו כל עיקר וגם אלו ר"ל הרבים והרחוקים לא מנעם כי אם מכבוד שאינו של חיים בשוא"ת ואדרבא הזהירם בכבוד החיים בכל דיניו ובכל משפטם. ואם זה המע"ל לא יקרא עושה מעשה עמך. עד שאין לו קרובום וקרוביו נעשו לו רחוקים מאיזה פתח או חלון אטום יתחייבו הרחוקים בכבוד החיים הא כל כבוד הזה אינו אלא מפני קורבתם למע"ל הזה. ואם אינו עושה מ"ע הרי קרובים נעשו רחוקים כמו הם ומאי שנא אלו מאלו וזה ברור מאד. באנו בענין הרוגי ב"ד גדר ב'. הציב להם התנא במה בפני עצמה שלרבים אסר להתעסק עמהם בכל דבר ר"ל בין בכבוד של חיים בין שאינו. תדע שכן הוא שהרי למעלה פרט לך ב' דברים פרט לך כבוד שאינו של חיים ופרט לך הרבים ר"ל הרחוקים. וכאן סתם ואמר אין מתעסקין עמו לכל דבר כלל בין בכבוד החיים בין בכבוד המתים ובין הרחוקים ובין הקרובים ואדרבא ציוה לקרובים בפירוש לעשות מעשה בפועל לשאול בשלום הדיינים והערים במקום שמירת ימי אבילות ונראה מריהטא דלישנא דהיה הענין תכף או לכל הפחות תוך מן ז' ימים וזה לך האות שציום לעשו' ב' דברים בק"ע הפך דיני אבילות הראשון דאבל אסור בשאלת שלום וכאן ציום בק"ע להתחיל בשאילת שלום הדיינים והעדים שנית שאבל אסור לצאת מפתח ביתו כל ז' וכאן ציום לצאת ולבא לפני הדיינים והעדים ולבקר אותם בחצריהם ובטירותם. ולזה נ"ל דכמפרש סיים ואמר ולא היו מתאבלין עליהם דלכאורה יש להקשות דהכי הול"ל ואין מתאבלין עליהם בדרך ציוי ולא לומר ולא היו מתאבלין עליהם בדרך סיפור. אבל הכוונה דהוא סיום וטעם כיצד היו באין ושואלין בשלום והם היו אבלים? ולזה כנותן טעם סיים ואמר דהיו עושין זה יען לא היו מתאבלין עליהם אא"כ אוננין שאין אנינות אלא בלב. וא"כ ממילא מחוייבים לצאת ולבא ולשאול בשלום הדיינים והעדים. ולא בשלום כל אדם מפני שהם אוננין בלבם הנה נמצא דהרוגי ב"ד הוא גדר ב' חמור ממע"ל שקרוביו לא היו מתאבלין וממילא הרחוקים לא היו חייבים בכבוד החיים כיון דהחיים והם הקרובים נעשו רחוקים. ודא ודא חדא היא ר"ל כיון דאין מתאבלין הקרובים עליהם ממילא גם הרחוקים פטורים מכבוד החיים והכל הולך אל מקום אחד.