כרך של רומי · חלק י״ד סימן י״ח

י"ג אף לכשיתעקש המתעקש בביאור פ"ב דאבל רבתי הנ"ל ויבארהו כאשר יעלה מזלגו ויאמר בו כוונה אחרת אשר ממנה יצא לחם דין ומשפט חרוץ למע"ל שלא להתאבל עליו כל עיקר ויהיה דינו כהרוגי ב"ד או אפי' כפורש מד"ץ בכל מכל כל עכ"ז לא אעזבהו ולא ארפהו עד בולעו רוקו. עד שיאמר לי הטעם הנכון והמספיק בהשואת הנדונות ר"ל השייכות שבין מע"ל להרוגי ב"ד ופורשי מד"ץ וכדי לבא עליו בכח אני אביא שרש דינים אלו בקיצור נמרץ ואח"ך למשפט נקרבה אם דרכי ההוראה מסכימי"ם ומעריבים להשוות מע"ל להרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ הדומה להם או לא. הנה שורש ביאור דין זה הובא בהגהות מרדכי פ"ג דמ"ק בהביאו דין מנודה ודין פורש מד"ץ כתב וז"ל ובהלכות שמחות של מוהר"ם ז"ל כתב וז"ל אמר לי הרמב"ן מפי רבינו יונה (ולשון זה הובא בהרא"ש פ' אלו מגלחין בשינוי כמו שיבא לקמן בע"ה אבל לא הובא מוהר"ם בשם הרמב"ן בשם רבינו יונה אלא מוהר"ם בשם רבינו יונה ותו לא ואלו הרמב"ן לא אדכר. ודבר זה נעלם מהרב חידא ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב דל"ח ע"א כ"ה יעו"ש) הא דאמרי' העומד ביציאת נשמה חייב לקרוע הני מילי באדם שאינו רשע אבל באדם רשע לא. אלא יש לשמוח דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' והוסיף מוהר"ם ז"ל ואמר אינו נקרא רשע רק העושה להכעיס והוא הנקרא פורש מד"ץ. ולא יקרא פורש מד"ץ כי אם עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס דהכי אמר רב שמעיה פ' נגמר הדין יכול אפילו פרשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא צו. משמע דהכי מיירי אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או מניח לפעמים מצוה משום טורח כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום א"ר יעוש"ב וברוחב.