כרך של רומי · חלק י״ד סימן ט״ו

י"א במה שאמרו בין בבבא ראשונה בין בבא שניה בלשון בחזקת מאבד עצמו לדעת או בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת דאין ספק דלשון בחזקת הוא מבורר בכל התלמוד דעדין הדבר בספק מה אלא שהוו ספק קרוב לודאי (ועיין בב"ב ד"ם ע"א וע"ב בחזקת שנתן בחזקת שלא נתן ודוק היטיב וכן בהרבה מקומות) ובפרטן אתה מוצא מאי דאמרינן במנחות די"ב ע"א מאן דמתני לה אבריתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אבריתא לא משום דמצי אמר לה אנא העדים סמיכי ע"כ והכונה דמתני' דקתני בתולה מן הנשואין היינו שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כאשר פירש"י במתני' עי"ש וא"כ נמצא דעדיין יש ספק מה בדעתו לא כן בבריתא דאיכא עדים שלא נבעלה הוא ודאי גמור וע"ז מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' דבבריתא הוא ודאי גמור ובמתני' הוא בחזקת שלא נבעלה ירצה שעדיין יש ספק והוא ברור ולעולם אונו ודאי גמור מבלי שום ריח ספק דאי הכי הול"ל הרי זה מע"ל או מ"ע שלא לדעת ולא לומר לשון בחזקת דמורה על הספק ואחר שדבר זה מבורר הוא כשמש בחצי השמים א"כ זוהי שקשה הא תינח בסיפא דלא שמענו ממנו שאמר שרצה להמית עצמו א"כ בחזקתו קאי ר"ל בין בחזקת אנושיותו (כי סתם אניש דעלמא חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב ולא יבחור מות מחיי') בין בחזקת יהידותו לבלתי עבור על מקרא מלא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וא"כ כל שלא שמענו בפירוש שגמר עצמו למיתה לא מרעינן חזקת יהידותו ואנושיותו ואפי' דאנו רואין מתוך מעשיו כגון מושלך על סייפו דהוא פגע בנפשו עכ"ז לא מרעינן לחזקתו הראשונה ואמרינן דאיבד עצמו שלא לדעת כגון שנכנס בו רוח רעה ולזה שפיר תני בחזקת וכו' שר"ל אין הדבר מבורר שהיה שלא לדעת ואדרבא המעשה מבורר להפך אבל תלינן במיעוט מצוי שלא לדעת כגון רוח רעה (יעיין מוהריק"ו שורש מוהריב"ל ח"ד סי' י"ד הריב"ש סי' תמ"ו ותמ"ז לענין חזקת כשרות דלא מרעינן אותה חזקה ותלינן במיעוט מצוי דילדן לי"ב חדש וכן לענין חזקת אוסור א"א לא מרעינן לה ותלינן במיעוט מצוי דהנטבעים במים שאין להם סוף נצולים ועיין חי' פ' החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ובתשובה אחרת הארכתי כיד הטובה עלי לברר דברים אלו בשלמה ודברתי על הנביאים אחרוני זמנינו שלא דקדקו בחילוק נכון זה ואכמ"ל) וע"ז שפיר אמרו ה"ז בחזקת מ"ע שלא לדעת והוא ברור אבל ברישא שכבר אמר בפ"ו ובפרט לגירסת ברייתין שהתרה עצמו למיתה בפירוש ודבר ידבר אתנו שפוי בדעתו כאשר ידבר איש אל רעהו ושמתוך דבריו ותנועותיו מתברר לנו דאין בו רוח רעה וכמו שבארנו לעיל בהערה יו"ד דעת הרמב"ם שהוסיף העליה דרך כעס או מצד ואחר שהדבר מבורר אצלינו שהוא שפוי בדעתו ועכ"ז אמר לעלות וכ"ש לפי הגירסה שאמר לעלות וליפול ולמות וראינו שתכף עשה מעשה עד שאין לתלות באונס וכיוצא לזה א"כ הרי נתברר לעיני השמש והירח שזה איבד עצמו לדעת א"כ תו מה הלשןן אומרת הרי זה בחזקת מע"ל והכי הול"ל ה"ז מע"ל וכבר הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם נד' דנרגש מזה שהרי פי' ה"ז בחזקת מע' לפי' אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמ' חזקה עשה לדעת עכ"ד הרי דנרגש מזה ופירוש הדברים דעדין איכא ספק כיון שלא ראינוהו מפיל עצמו אלא שראינוהו נופל ומת ועדין יש להתספק שמא נאנס ונפל אלא דהאמירה שאמר קודם לכן מחזיק אותו שהפיל עצמו בק"ע ואין נותן מקום להסתפק זהו בירו' דבריו ויפה פירש אלא דעדין לא יגהה מזור לדקדוקינו דא"כ הא תינח באופן כזה דעדין נשאר ספק מה שפי' אין מבזין אותו לדעת ר"ע דהלכה כוותיה אבל אם הגע עצמך שאמר בפי' ומסר עצמו למיתה בפירוש וראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או שהרג עצמו לדעת עד שלא ישאר לנו שום מקום להסתפק ובודאי הגמור פגע בנפשו א"כ באופן כזה הוא רשע גמור טורף נפשו באפו ובודאי שדינו לקללו ולבזותו ושלא להתעסק עמו בשום דבר א"כ היה לו לתנא להשמיענו דין זה ולעשותו בבא בפני עצמה ומדאשתיק תנא נר' להדיא דלא שנא דין ראינוהו בק"ע לראינוהו נופל וכן נר' מפשט לשון הרמב"ם ז"ל דלא שני ליה ואי הוה שני ליה הוה פוסק דין זה ומפרש אותו באר היטיב כאשר עשה בביאורים אחרים אעפ"י שלא באו בברייתין ואם כה נאמר להפך דהכל אחד בין ראינוהו מפיל בין נופל הכל דין אחד מלבד שקשה דא"כ לקתה מדת הדין וכמדובר עוד זאת מה הלשון אומרת הרי זה בחזקת כיון שראינוהו מפיל עצמו תו מה מקום ספק נשאר שהוי שלא לדעת וכאמור ולומר תני ליה בחזקת אגב נופל וכמו שפי' הרמב"ן או תני רישא אגב סיפא זה דוחק גדול והנראה דיש מאבד עצמו יותר מבורר מאופנים האמורים ובאמת צריך לחתר אחריו היכי משכחת לה אופן מבורר יותר מאמירה ומסירה וראיה בחוש הראות מפיל עצמו בכל דעתו והוא פלא לפום ריהטא כי אפי' בדרך נבואה לא יתברר יותר מזה: