כרך של רומי · חלק י״ב סימן ט׳

ואחר שהוברר הדבר בירור שאין אחריו כמוהו. שאי אפשר בעולם שיהיה טעם דתיי בהרחצת מים חמין למת ר"ל שלא נמצא ולא ימצא טעם למנהג הרחצת מים חמין שהוא מצד עצם נפש המת ממנה ואליה כי אדרבא יותר בזיונה מכבודה נחנו נעלה לתור ולחפש על טעם סבריי שממנו הושתת המנהג הזה כי הא ודאי הוא ולא אחר ונמצאנו כי נדרשנו בעיקר מנהג הרחיצה שהרי גם מדברי הכלכו גם מדברי האורחות חיים המובאים למעלה ראש מבורר הדבר כביעתא בכותחא דעיקר מנהג הרחיצה אין לו עיקר מטעם נחת רוח לנפש המת מצד עצמה כי אם מצד החיים שלא יקוצו בטינופו ובהדיא קאמרי כן א"כ גם טעם המנהג של איזה מקומות שנהגו לעשות רחיצה זאת בחמין מאין הידים לומר שהוא מטעם אחר? אם לא שמטעם זה וגופיה כדי שלא יקוצו העם בריחו הוסיפו לרוחצו בחמין כיון שהרחצת חמין מטבעם לנקו' יותר ויותר וכן מבואר הדבר להדיא ברבינו מוהרד"ך שם דע"א ע"א וז"ל ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דרבי חייא דפ' אלו קשרין ובפ' כל היד. דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקברו' ע"כ ואחר שהדבר מבורר להדיא שהרחצת חמין כדי לנקיתו היטב נגעו בו משום טובת העם כדי שלא יקוצו בריחו ולא משום עצם המת. א"כ מינה דעכשיו דמלינים המת ליום ולילה עד חצות והמת נתפח והרחצ' החמין מוסיף סרחונו עד להפליא ופותח נקבי עוריו וינס ויצא החוצה כל צחנתו וחוליו והעם לא זאת שקצים ונמנעים מרחיצה זאת אלא כי פחד קראם פן תדבקם חולי המדבק אשר בו ומתו ויש לחוש חשש ודאי שמא היו נמנעים מלהביאו לבית הקבורה. הא ודאי דינא יתיב לעמוד ולגזור בגזרת עירין פתגמא על מנהג זה ולבטלו כחרס הנשבר ולא יזכר עוד והשתא אם מעיקרו נתקן משום הטינוף דקיל צערו לבני אדם כנודע ומפורסם כ"ש דמטעם זה עצמו ראוי לבטלו דעכשיו לפי החוק החדש כי הוספת מים חמין הוספת סרחון למת הוספת סרחין הוספת צער אדיר וחזק וסכנה גדולה למשתדלים בקבורתו וחששא גדולה וקרוב' שימנעו העם מלהביאו לבית הקבורה ואם יביאוהו יהיה הולכת המת בבזיון מבהיל כי ריחו נודף באין מושיע: