כרך של רומי · חלק י״ב סימן ח׳

ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דהגם דיתעקש המתעקש ויאמר גם בלא טעם דהרחצת מים קרים למת אין לך בזיון גדול ממנו אף אתה אמור לו דלא יהיה בזיון זה כנתינת הסיד תוך קברו דגופו כלה כהרף עין. ועכ"ז פסקו בסכינא חריפא הרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר בזיון שהוא לתועלת המת זהו כבודו ועבדינן ליה וגם הכא בהרחצת מים חמין מלבד שהחוש יעיד ע"ז שהרחצת מים חמין למת יסריחנו יותר ויותר ויהיה יותר בזיון גדול לחיים ולמתים שמפני חשש הסרחון הותר איסור דרבנן לטלטל אותו ביום השבת כנודע עוד זאת דכבר הדבר מבואר במוהרד"ך בית כ"ב שבכל אותה תשו' החזיק בטעם זה כמה פעמים שבדפוס שאלוניקי דע"ז ע"ג כתב שאם נרחצנו בחמין אז מסריח יותר ויתבזה וגדול כבוד הבריו' ועוד הוסיף וכ' בדע"ח ע"ד אדרבא מצד חמימו' המים יש לחוש שימהר להסריח ושם באותו עמוד החזיק עוד וכתב דמים חמין במת נר' שיש סרחון דיותר הזקו מתועלתו ביעו"ש בכל אותה תשו' באורך. אם בזמן מוהרד"ך כך מה נאמר עכשיו באיאורופה ע"פי חוקים החדשים שהוחקו להלין המת בקיץ כ"ו שעות ובחורף ל"ו שעות? הא ודאי אחר כל אותה ההלנה (ועינינו רואות וכלות המת מוטל לפנינו תפוח וכריסו עולה עמו. יעלה באשו עד כי מוכרחים להקטיר קטורת סמים להעביר ריח הביאוש ככו' ומפורסם) כל מה שתוסיף להרחיצו במים חמין אתה מוסיף סרחון גדול וצער בעלי חיים החלטי אשר לא ישוער ולא יסופר ואין לך בזיון גדול לחיים ולמתים גדול מזה. ואחר שנמצא הדבר מבורר הן מצד החוש הן מצד הדין דמים חמין למת יותר הזקו מתועלתו ויותר בזיונו מכבודו ומים קרים הן הן תועלתו הן הן כבודו הא אפסיקא הלכתא מהרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו לו משום בזיון ולא משום צער. והא דין איכא שתים כבודו ותועלתו כי תועלתו שלא יסריח יותר זהו כבודו חדא שלא יתבזה בעיני הבריות וזאת שנית שנפשו עליו לא תאבל מראות סרחון גופה ודין קבורה תוכיח וכמ"ש הכלבו: