כרך של רומי · חלק י״ב סימן י׳

ואל תשיביני שהרי רבינו מוהרד"ך לא על טעם כדי שלא יקוצו העם בריחו בלבד נשען לענין הרחצת החמין שהרי לעיל מזה כתב טעמא נמי כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף ונסתייע מעובדא דרבי חייא דאמר לבניו אל תקברוני וכו'. והתם ודאי אינו מטעם החיים כי אם מטעם שהנשמה מתביישת. וא"כ גם הטע' לנקותו מכל טינוף דקאמ' היינו כדי שלא תתבייש הנשמ' וכן מוכח להדיא מכל מה שהביא הבאר היטב יו"ד סי' שנ"ב אות ג' שאחר שהביא לשון הרוקח שמחממין את המים לרוחצו הביא כמה דברים מס' החסידים וס' מעבר יבק וס' החיים שבכולם עיין עליה' שלענין הנשמה שלא תתבזה נגעו בה. ואחר שכן הרי תברא לכל מה שכתבנו דענין הרחיצה או בקרים או בחמין לא לענין החיים כדי שלא יקוצו נתקנה אלא גם לענין הנשמה נתקנה כדי שלא תתבייש מראות טינוף גופה. על זה אף אתה אמור דמלבד דכל הדברים הצנומים דקיים כאלו אשר אין בהם לחלוחית דינא ותורה אין להשגיח עליהם כל כך כי אנן מתניתא וספרי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם ידעינן ולא אחרונים וספרי החסידים לענין ליכנס בס' סכנה או ס' צער בעלי חיים כנדון שלפנינו ודי לנו בטעם הכלבו והאורחות חיים שהם מקדמוני הפוסקים דלא טעמו טעם הרחיצה כי אם משום שלא יקוצו העם ותו לא. וכל שאנו מגדלים צערם ברחיצת חמין אנו מחוייבים לבטלה מטעם זה גופה וכמו שהוא ברור לכל בר דעת עוד זאת דגם הטעמים הקדושים והרוחניים אשר באו דבריהם בספרי החסידים האחרונים האלה לא נאמרו שעוריהן אלא באותם הדורו' של קודם המאה האחרונה הזאת שתכף שנתקרר הרוח היו נטפלין לרוחצו ולקוברו כמו שכן מתבאר בס' הרוקח שבת' בשנפטר ונתקרר כי הרוח יצא ממנו מביאין מים ומחמין אותם וכו'. הרי דמנהגם היה לרוחצו תכף שנתקרר וכמו שהוא עדיין בכל ארצות ישמעאל שאחר שנראו בו כל הסימנים הידועים לרוחצים וגדול שבכולם פתיחת נקביו והקרי הזב ממנו תכף מפשיטין אותו ומניתין אותו ע"ג קרקע וכשהגענו באופן זה שעדין המת אין לו ספק ביאוש הא ודאי מהיות טוב לנקותו היטב בחמין אל תקרי רע דלמאי תיחוש הרי עדין הוא כמו חי כמו חרון ואי משום שאחר הרחיצה בחמין ממהר להסריח כמ"ש מוהרד"ך וכמו שהחוש מעיד על זה הרי תכף נותנין אותו בארון ומוליכים אותו לבית הקבורה הרי אין נגע ואין פגע לרוחצים והוא נחת רוח לנשמה שכאשר בא כן ילך נקי מכל טינוף. ובהאי ודאי שייך שפיר מנהג לרוחצו בחמין לתוספת נקיות מבית ומבחוץ (ואפילו באופן כזה שתכף המיתה הרחיצה כמו שנוהגים בארצות ישמעאל דליכא חשש סרחון עכ"ז לא נהגו לרוחצו בחמין וזה ראיה חותכת כי מנהג הרחצת חמין חדש הוא שנתחדש גזרותיו מזמן קרוב) אבל אין מי שיעלה בדעתו ראחר שנגזרה גזרה זאת להלין המת כל כך שעות זמניות עד שיראו בו סימני ביאוש דעכ"ז נרחצנו בחמין מפני אותו הטעם כדי לנקותו היטב והלא הנשמה יותר ויותר מצטערת בנוול גופה שמת ומסריח וירום תולעים ויבאש וסכנת החיים הנטפלי' בכבודה פן תדבקם רעת גופה מאותו המעט הטינוף (שכבר נתנקה במים קרים פעם ראשונה ובבורית פעם שניה) שאפשר לא נתנקה הטיב מפני שלא היה בחמין זה הבל ורעות רוח למי שחושב בורות וטפשות כזה והלא מעובדא דמוהרד"ך יוצא דין שלפנינו לאורה באלף מיני ק"ו שהרי התם הוה עובדא שמת בערב שבת והיו מוליכין המת לקבורה תכף במוצאי שבת שהרי ליכא כי אם כ"ד שעות בין מיתה לקבורה ועכ"ז חששו שלא יסריח וטלטלוהו ורחצוהו בחמין שהוחמו מערב שבת ומכלל צוחות שצוחה עזר"ת מוהרד"ך שם באותה תשובה כתב בדע"ט ע"ד וז"ל. דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה וכו' וכו' ולא יתבזה בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצו' ולא ידחה איסו' טלטול דהא ברחי' לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בתלמוד וכו' וכבר הבאתי שאר דבריו לעיל עיין עליהם. והרי הרב לפי נדונו שהיה שעברו כ"ד שעות משעת מיתה התיר להניחו בארון בלא רחיצה כלל וכתב דתדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצוה ולא ידחה איסור טלטול. בנדון שלפנינו דכל המתים דינן שוה להניחם כ"ד ול"ו שעות ובודאי מסריחין כאשר עינינו רואות וכלות אינו דין שתדחה ריח חסידו' של הרחצת חמין מטעם הביאוש והסרחון המוסיף הבל שיש בו חטא בסכנת נפשות ודבק ארסיי? הא ודאי החולק על זה אינו אלא מן המתמיהין ואדרבא כל מורה הוראה והוא רב עדתו באחת מעיירות הללו ודבריו נשמעים ימהר לבער המנהג הזה כאשר יבער הגלל עד תומו ושכרו כפול ומכופל מן השמים כי הצל יציל ודאי עמו ישראל מתחלואים משונים ה' יצילנו וגורם נחת רוח אדיר ונורא לנפשות מתי עמנו בית ישראל ועליו תבא ברכת טוב: