כרך של רומי · חלק י״ב סימן ה׳

הנה מלשון זה של הרוקח אין ספק כי נתפשט המנהג באלו המקומות ברחיצת המת במים חמין כי חוץ ממקור זה לא מצאתי בשום א' מהראשוני' דמורה הדבר לעכובא כי אם בס' הרוקח הנז' ותו לא והשתא נחזי אנן טעמא דמילתא ר"ל מה טעם סבריי או דתיי נוכל למצוא במנהג הרחצת גוף המת במים חמין ולפום ריהטא היינו יכולים למצוא בו טעם דתיי והיינו דכיון דאסיקנא בפ"ק דשבת דקשה רמה למת במחט בבשר החי ואוקמוה ההיא ברייתא דאין בשר המת מרגיש באזמל דאיירי בבשר המת שבחי אבל לעול' בשר המת שבמת מרגיש ודבר זה ג"כ הוא ענף אילן האמונות אשר בידינו וביד כל האומות הבאים אחרינו בהשארת הנפש אשר בל ימוט עולם א"כ מינה כל דבר הגורם הרגשת בשר המת כאזמל הזה הא ודאי ראוי לשרש אחריו כי גורם צער לבשר המת לפי יסוד אמונה וכאמור ומינה בהרחצת גוף המת במים קרים בשלג דהא ודאי אלו היה חי היה מרגיש בצערו א"כ אף כי אחרי מותו לא נרחצנו כי אם במים חמין מת כמו חי ממש ואעיקרא יאמר האומר. כי בלאו הכי הוא מקרא מלא באיוב סי' י"ד פ' כ"ב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אשר מזה למדו שם בסוף פ' שואל דקנ"ב שכל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר ואחר שהדבר מבורר כשמש בחצי השמים הן מפשטי המקראות הן מריהטא דשמעתא דהמת מרגיש ויודע עד שיתעכל הבשר והוא כמעט יסוד אמונה א"כ כל מה שאנו יכולים למעט בהרגשת צערו של מת הא ודאי מחויבים אנו בבל יעבור וענין הרחצת מים קרים אף הוא באחד מהם בלי ספק והרי לפנינו טעם דתיי בנוי ומשוכלל על יסודי התורות והאמונות שלפום ריהטא אדיר וחזק אלא שאם כנים אנו בטעם זה מלבד שקשה על מנהג כמה עיירות גדולות בתורה וביראת חטא כד' ארצות הקדש וכל הטורקיאה ואפריקא בכלל שיש בה עיירות המוקפות חומה זו תורה דלא נהגו מנהג זה לרוחצו לא בחמין ולא בפושרין כי אם במים קרים כשלג אפי' בתקופת טבת וח"ו שנאמר על כללות עיירות גדולות שמהם תצא תורה לכל הגולה דיטעו טעות מפורסם כזה לגרום צער למת והוא נגד פשטי המקראות וריהטא דשמעתא בב' מקומות הנז"ל דהמת יודע ונפשו עליו יכאב? ובר מן דין קשה מענין החנוטים ויעקב סבא קדישא יוכיח ואין לומר דאין להביא ראיה מקודם מתן תורה דהא לא ראינו דאחר מתן תורה נאסר זה בפי' בחמשה חומשי תורה ואין לנו כי אם פסוק איוב כי יוכל להתפרש בכמה אופנים וכמו שיבא וא"כ באופן בזה למדין מקודם מתן תורה ועל הכל שאמונת השארת הנפש היא מורשה קהלת יעקב מקודם מתן תורה כי אברהם אבינו ע"ה הוא אשר בנה ואשר נטע יסודי האמונות והדעות ובמתן תורה נתפרשו הדברים יותר כנודע ואי דבר זה הוא נגד אמונת השארת הנפש לא היה יוסף מניח לחנוט ליעקב אביו אשר מענין החנטה הזאת למד הרשב"א ח"א סי' שס"ט ונכפלה בסי' תתי"ו ופסקת מור"ם ש"ע יו"ד סי' שס"ג להתיר לתת סיד על מת למהר העיכול וסיים וכתב דכיון שהוא לכבוד אין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאים מעיהם ואין כאן לא משים צער ולא משום בזיון עכ"ד.