כרך של רומי · חלק י״ב סימן ו׳

אמת שעל תשובה זאת עמדו עליה אבות העולם ובראש' הרדב"ז דפוס ווניציאה סי' תפ"ד והרב שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז והרב תויו"ט פ"ב דאבות משנה ז' מרבה רמה עי"ש שהשואל שבהרדב"ז והרב שבות יעקב תמהו עליו דאיך החליט לומר דליכא משום צער יען אין בשר המת מרגיש באזמל אחרי שהתלמוד אוקומה הא בריתא שאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דאי לאו הכי קשה מה שאמרו קשה רימה למת כמחט בבשר החי ונסתייעו ממקרא מלא אומרו. אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואיך יחליט הרשב"א לומר אין בשר המת מרגיש באזמל? והרב שבות יעקב יען כי לא ראה תשו' הרדב"ז כי בימיו לא עלתה על מזבח הדפוס נדחק הרבה וכתב דהרשב"א באשגרת לישן קאמר אין בשר המת מרגיש באזמל אבל לעולם מרגיש הצער ועיקר כונת הרשב"א הוא דמשום כבודו מוחל הצער ובאמת תירוץ זה אין לו שחר וכמובן הפשוט דסוף סוף הרשב"א יודע לסדר דבריו ובפירושא קאמר דמשום בזיון ליכא משום דזהו כבודו ומשום צער ליכא משום דאין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דהא דכבוד כבר אמרה ולא נשאר כי אם ענין הצער הטבעי וע"ז דחאהו באמת הבנין באומרו. אין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דמברר דבריו דאין המת מרגיש בצערו בדרך טבע ולא שמוחל על צערו ועוד אעיקרא זה חובה על כל בעל דת לקרב כל הדברי' אל טבעם ולא להרבות אמונות המתנגדות אל השכל הישר הנטוע בנו התינח באמונת השארת הנפש שמהות הנפש הוא ענין נבדל בפני עצמו וכמ"ש הכתוב וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וכיון שכן ענין השארת הנפש מתקרב הרבה אל השכל החד והעמוק כי היא הנפש אינה מתה במיתת הגוף הטבעי כי אם במיתה הרוחנית על דרך שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא וכיון שאמונה זאת היא מבוארת כי דבר אין לה עם משפטי השכל וחוקותיו הטבעים יען היא מהדברים הרוחנים אשר הם למעלה מהשכל ואינם תחת ממשלת חושיו הא ודאי נאמר עליה ונפשו עליו תאבל שהרי היא בחיים חייתה ולא מתה במיתת הגוף וע"ז מתאבלת באיבול ונוול גופה אבל להחליט להאמין שגם בשר המת מרגיש בצער טבעי אחרי שכבר מת ועבר ובטל מן העולם ובטלו חושיו לגמרי עד כי עלה באשו בכבלי ברזלי אמונות כאלו לא נאסרו עם בני ישראל המיושרים הראשונים באלהיות ובדעות ועל דבר זה אפי' קטון שבת"ח יוכל לצאת לקראת נשק ולהלחם מלחמת מצוה בזאת מבלי שום ריח ספק. ומי יגלה עפר מעיניך הגאון בעל תוסי"ט שכתבת שם במס' אבות דברים שקולים בשקל החכמה והאמונה החוברות אשה אל אחותה שעל אותה שאמרו רז"ל קשה רימה למת כמחט בבשר החי כתב וז"ל וכל דבריהם נאמרים באמת שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו את שאינו ישנו אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת הרואה בניוולו של הגוף ומצטערת מאד על זה והרי הנפש היא קיימת והסכימו בזה גם חכמי האומו' רצוני לומר בהשארת הנפש וזה שאמר הכתוב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואמר בשרו עליו יכאב בפי' ראב"ע שהוא לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגשים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם ע"כ ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא (ר"ל בהשחתה ההיא וכנז"ל) שהיא רואה ויודעת ומכרת בגוף אשר היתה בו ומהך קרא למר חד מ"ד בסוף פ' שואל שכל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר וע"ז כיוונו באומרם. קשה רימה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה ותדע שכן הוא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי וה"ל להשוות הלשון ושיאמרו קשה רימה למת כמחט בחי או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל אבל למת הוא קשה ירצה לנפשו ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת שכן הוא אומר ודורש אל המתים ובלי ספק שענינו הוא אל נפשות המתים וכו' וכו'. ושוב מצאתי בס' הכלבו שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה וכו' גם מצאתי בתשו' הרשב"א סי' שס"ט ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל והחנוטים יוכיחו. עכ"ל הגאון המאיר לארץ ולדרים בדבריו הזכים והברי' אלא דזוהי שקשה דעדין לא הציל ודאי להרשב"א מהקושיא העצומה מגוף ההלכה דאי כדבריו מאי מקש' תלמודא להדיא דאין בשר המת מרגיש באזמל מההיא דקשה רימה למת עד שמפני קושיא זאת הוכרח לדחוק עצמו ולומר דאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל לימא שאני רימה דקשה לנפש המת ולא לבשר המת ממש וכמו שהוא האמת ומקושיא זאת העלים עיניו הגאון בעל תוי"ט שאם באמת דבריו אמת וצדק והשכל הישר שופטן מצד עצמם עכ"ן זאת חובתינו להישיר כל מעגל שלא ישאר שום דבר מוקשה בתלמודנו הקדוש לא נגד הדין ולא נגד השכל ומי לנו חסיד בכל דעותיו כהגאון רש"ל ז"ל שכתב (בתשו' הובאה בתשו' מורם סי' ו') שאפי' כי אין לנו אלא מה שהסכימו חכמי התלמוד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה מ"מ מה שנוכל לקרב הדברים התלויים במקור הטבע למקור נובעו שלא יהא כחוט השערה נגד התלמוד ודברי הגאונים נעשה ע"כ וכיוצא לזה כתב התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח ואעפ"י שדבריהם ז"ל הם דברי תורה ואין צריכין חיזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימן ולהבין יופי חכמתם ע"כ והרב חוות יאיר סו' סי' ט' סיים וכתב וז"ל וכל הלכות פסוקות מסתברא טעמיהו דבנוים על יושר השכל והסברה ע"כ. ואחר שכן גם הגאון בעל תוסיו"ט אחר שעלה בידו מן הרחצה ישוב נכון ואמיתי בקיום החכמה והאמונה וישוב דקדוק הלשונות שבפשטי המקראות והברייתו' היה לו להתטפל להסכי מעלינו תלונת השואל שבהרדב"ז והיא תלונת הר' שבות יעקב מעיקר הסוגיא. דמאי מקשי תלמודא לפי יסוד האמיתי הזה? וכאמור. וע"כ אין עלינו אלא לומר יפה שיחתן של אבות מתורתן של בנים. היא שיחתו של הגאון הרדב"ז שם שבשתי דברות כלל כל דברי הגאון בעל תוי"ט וישב פי' הסוגיא על נכון וז"ל וס"ל להרשב"א כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באזמל ושאני רימה דקשה למת יותר מאזמל והוה מצי לתרוצי הכי הלא משום דברייתא אתיא שפיר בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דתניא מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ר"א אין שוטה נפגע. ד"א אין בשר המת מרגיש באזמל ע"כ ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוו אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוו חיים ולא מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באזמל וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפי' רימה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר ר"י קשה רימה למת כמחט בבשר החי? י"ל דרימה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזה מפליאות השגחתו יתברך עכ"ד דברי אלהים חיים. עיניך הרואות כי מלבד שהרדב"ז קיים דעת הרשב"א והתוי"ט והוא משפט השכל הישר שאין בשר המת מרגיש באזמל בדרך טבעי וקשה רימה למת ובשרו עליו יכאב בדרך רוחני ולא עוד אלא כי ישוב הסוגיא עלתה לו על נכון וכיון הלכה לתלמיה שבאמת לפי משקל הדברים שהיו מדברים בבשר המת שבחי לא היה יכול לתרץ באופן אחר. ועיין ירושלמי פ"ג דתעני' שהביאו משל זה על תלמיד תלמידי דלוי בר סיסי והתם הוי על בשר המת שבחי ועיין יפ"מ שם וצדקו דברי הרדב"ז ז"ל עכ"פ לא אכחד שיש הפרש דבר מה בין דברי הרדב"ז למ"ש התוסי"ט ז"ל שהרדב"ז נראה שמקיים ההרגשה לבשר המת ממש שהרי בפי' קאמר שכדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו שלשון הרגשה נופל בדרך טבע אבל שהוא מפליאות השגחתו יתב' בפרט זה דוקא כמו שסיים אבל שאר דברים אינו מרגיש והתיו"ט אינו מקיים כלל ההרגשה לבשר המת בשום אופן כי אם שנפשו עליו תאבל מראות השחתת גופה ואם באנו לשפוט בענין הזה ולהכריע ביניהם מצד משפטי השכל והסברה דברי התויו"ט ז"ל נראין עיקר כי כל מה שאנו ממעטים בענינים המרבים דברים היוצאים מגדר הטבע שפיר דמי אם לא שהקבלה מפורשת תכריע (ועיין להרשב"א ח"א סי' ט' ושם סי' תי"ד בכתב ההתנצלות) ודי לנו לתת משפט הרוחני לרוחני כמו שהוא ענין אבילות הנפש בהשחתת גופה ולא יזחו משפטי הטבעים מכל הדברים הנופלים תחת ההויה וההפסד הטבעי. ואם באנו לדון בזה מצד הקבלה והאמונה פשטי הסוגיאות מוכיחין הרבה כדעת הרדב"ז דפי' קשה רימה למת היינו קושי מצד ההרגשה הטבעית. שהרי סיים כמחט בבשר החי והיא דמיון שוה להרגש הטבעית ולא לרוחנית שהוא ענין איבול הנפש ודקדוק זה הוא מכריע הרבה מדקדוקי של התוסיו"ט באומרו: דבמת לא נשתמש בלשון בשר ובחי נשתמש בלשון בשר דאימור קיצר וסוף המימרא פי' כוונת תחילתה כמו שכן הוא משפט לשון הקודש כנודע לא כן בדקדוקינו שבאמת נראה יותר דהדמיון שוה בכל הוא דבפליאות השגחתו יתברך נותן רוח חיים למת כדי שירגיש בצער הרימה האוכלת בו כמו שמרגיש החי בצער האזמל. ואם קבלה מפורשת היא תו אין לנו להשגיח על משפטי השכל ודמיונותיו. כי גם דבר זה יהיה נכלל בכמה אמונות אשר הם למעלה מהשכל ותחית המתים תוכיח ודברי הרשב"א ז"ל אינם מכריעות לא לס' הרדב"ז דבעינן רימה מרגיש הגוף הרגש טבעי בדרך פלאי ולא לס' התויו"ט דקושי הרימה הוא לנפש ולא לגוף בשום אופן כי הרשב"א לא נכנס בסוג הרימה כלל כי אם שהחליט שאין בשר המת מרגיש באזמל כלל ואפ' דלענין רימה יסבור או כדעת הרדב"ז או כדעת התיו"ט ויש לעמוד על זה לעת הפנאי כדי להכריע הדבר בפרט זה דוק' ר"ל בענין הרימה (וע' מעבר יבוק מאמר שפת אמת פ"ז ראיות להכריע כדעת הרדב"ז ז"ל אלא שאין גם אחת תלמודיית ורוח פסקנית ודוק שכל הראיות תלמודיות שהביא הרב שם בפ' כ"ה לקיים ההרגש' לבשר המת כבר העלה הריטב"א בחי' לאותם המסכתו' והר' חי' אגדות כתב עליהם הנפק שהכל היה בחלום ולא בהקיץ וכן העלה רבינו האי גאון בתשובת הגאונים נקראה שערי תשובה סימן קכ"ז) כי בשאר דברים כולם פה אחד מסכימי"ם ומעריבי"ם שאין בשר המת מרגיש כלל אם לא שלדבר שהוא בזיון הא ודאי כ"ע מודים דהנפש החיה מתאבלת ומצטערת בניוול גופה. וזהו טעם הקבורה כמ"ש הכלבו וזהו טעם מניעת ממנו כל דבר בזיון שאינו לתועלת גופו ונשמתו כי באמת הנפש ההיא עליו תאבל מבלי שום ריח ספק ודבר זה הוא יסוד אמונה אשר עולם בל ימוט. אבל בהרגשת בשר המת באיזה מין צער שיהיה (חוץ מן הרימה דבמחלוקת שנוי וכאמור) הא ודאי כ"ע מודים דאינו מרגיש כלל ועיקר וכלל שכבר עבר ובטל מן העולם ההרגשה לגמרי. ועיין להגאון הצ"ח נר"ו בהגהותיו למס' שבת רי"ב ע"ב ונעלם ממנו כל זה וע"ז הנית הענין בצע"ג מאד. וביורד ברשות אומר. דלא שמע לי אלו ההגהות החדשות להביא בתלמוד דברי האחרונים ולפלפל בהם כי דרך ההגהות הנאותות לחברם אל התלמוד אינם אלא כי אם אותם שהם רשומות ממס' למס' או מתוספתות בירוש' ומדרשי' לא פלפול בדברי האחרונים או הראשונים שענין זה צריך בקיאות גדולה בכל עקר ספרי ישראל כדי לבא אל תכלית דבר אחד. וא"כ הענין עצמו מוצאו מטבע הגהה ומכניסו במלאכת החיבורים אשר כותלי ב"המ מלאים זיו ומפיקים נוגה וימחול לנו הגאון נר"ו הגם שגדול כבודו כי האמת יקרה היא מפנינים גם לו גם לן: