כרך של רומי · חלק י״ב סימן ג׳

ואשיב בקיצור מלין כי אין הפנאי מסכים להאריך ואומר. הנה אין מי שיוכל להכחיש דאפי' שמצאנו במתני' דפ' שואל דקנ"א שאמרו עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר כיעו"ש דמוכח להדיא דהוא מנהג קדמון בישראל לרחוץ את המת ולסוך אותו עכ"ז לא מפני זה יקנה הענין תואר דין גמור שאם לא ירחצוהו עברו וביטלו מצוה אפי' מדרבנן יען וביען לא מצאנו לדבר זה זכר דין בשום מקום מהתלמוד שמחייבנו בהרחצת המת כמו שהוא בענין הקבורה והאבילות והדומה מכל זה טובה תוכחת דאינו אלא מנהג קדמון שהונהג באומה מימי עולם ותו לא וע"ז יפה כתב הרמב"ם בפ' ד' מה' אבל וז"ל. מנהג ישראל במתים דבקבורה כך הוא מעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וכו' הרי להדיא שהרמב"ם לא העתיקו כי אם בלשון מנהג והאמת אתו וכאשר הוכחתי ומרן כ"מ לא הביא מקור דין זה ואין לנו לומר כי אם כמ"ש מוהר"י אזולאי (ועד לחכמים מע' הכף או' ז' עיש"ב) והרב מגדל עוז כתב שמקור כל הדינים הללו הם בתשו' הגאונים ואין לא ראינו ראיה שכמה תשובות הגאונים מרוב עונינו אבדנום והרב לח"מ כתב בדברינו שדבר זה נלמד מההיא דפ' שואל וממ"ש במס' שמחות ופסקו הר"מ לקמן הלכה ה' הגוסס אין וכו' ולא סכין ולא מדיחין אותו כיעו"ש וכונת הלח"מ ודאי כמו שכתבנו דמאלו המקומות מוכח דהיה המנהג כן ולא שהוא דין דבאמ' דבר זה ר"ל שהיה דין אין לו שורש בשום מקום דאם היה מצד הדין אינו שותק התלמוד בבלי וירושלמי והדומ' ממס' חיצוניות להשמיעם במרום והוא ברור יותר מביעתא בכותח' וכן דעת הטור שהביא לשון הרמב"ם כדמותו בצלמו בלשון מנהג ותו לא אלא שטעות סופר נפל בכל הטורי' שכתוב ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותם וסכין אותן במיני בשמים דמדקאמר אותן ולא אותו נר' שהרחיצה אינה אלא בנקבים מקום הטנופת ותו לא דנר' דשאר רחיצת הגוף כולו אינו אפי' בתור' מנהג ולפום ריהטא כך היה נראה שהרי עיקר הטעם כמ"ש הכלבו שהביאו מב"י ז"ל והאורחות חיים כמו שיבא והוא כדי להעביר זוהמתו כדי שלא יקוצו העם בטילטולו וא"כ מינה דשאר הגוף דלא שייך בו זוהמא הא ודאי אינו אפי' בתורת מנהג ועל זה נוכל לומר שדייק הטור בק"ע לומר אותן ולא אותו להודות שדוק' הנקבים שיש לחוש לזוהמא מדיחין אותן ולא אותו ר"ל כל הגוף דליכא למיחש לזוהמא אלא דמה נעשה שמעיקר המשניות דפ' שואל ודאבל דבמי שפסק הר"מ לקמן מוכח להדיא שמנהג ההדחה היתה בכל הגוף שמלבד דגרסי' מדיחין אותו עוד זאת דבאלו המשניות לא קאי על פוקקין נקביו כדי שנתלה בטעות סופר וכן פסק מרן מדיחין אותו וע"כ אין ספק דיותר ראוי לתלו' הטעות בטור ממה שנתלה בהמשניות ובדברי הרמב"ם איך שיהיה נקוט מהא דלכל אפיא הוא מנהג ולא דין בשום אופן וכן כתב להדיא מוהרד"ך בית כ"ב חדר ד' וז"ל. ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לה לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן עכ"ד ואיך יאמר הרב שלא מצאנו לא שורש ולא סמך אחרי המשניות הערוכו' הנז"ל? אם לא שתאמר בהכרח כמו שהוכחנו שבאמת לא מצאנו לו שורש בדברי חז"ל שאנו חייבים בהרחצת המת מן הדין ולא סמך מן המקרא שיהיה הענין טובה למת כאשר מצאנו בענין קבורה והדומה אלא מנהגא בעלמא וכמ"ש גדול אדונינו הרמב"ם והוא ברור ושוב השקפתי היטב בעוד למטה ג' עמודים שם בדברי מוהרד"ך שהוסיף וכתב וז"ל. דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרי' במתני' פ' שואל הנז' ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו בימי האמורים שהיו נוהגין בהדס כההיא וכו' (ר"ל ועכשיו אנו נוהגים) ואפשר דמטעם זה נקט כמתני' דפ' שואל מחשיכין על התחו' על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לו שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו עכ"ד הנה מורד"ך ז"ל האריך הרחיב כיד ה' הטובה לברר דבר זה כביעתא בכותחא עד שלא הניח שום ספק בדבר ויפה כיון בבירור הענין שהוא מטעם מנהג דוקא ואין להדבר ריח חיוב מן התלמוד וזה תימה על הרב שלחן גבוה י"ד סי' שנ"ב או' ו' שהבי' לשון בעל מ"ע שכתב דשורש דין הרחיצה מובא בתשוב' הגאונים ע"ז כתב וז"ל. ואני לא ידעתי מה לו להרחיק עדיו להביא משם הגאונים והלא ברייתא היא בא"ר וכו' ופסקו הרמב"ם לקמן וכמ"ש הלח"ם גם בשבת תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו וכו' א"כ לא היה להמ"ע להביא משם הגאונים עכ"ד. ולפי האמור דבר ה' בפי בעל מ"ע ז"ל שבאמת להניחו מנהג לדורות צריך ראיה מתשו' הגאונים הא לאו הכי מנא לן דנהגינן גם עכשיו דהרמב"ם ירשום מנהג זה על ס' מחוקק לדורות אימור נתבטל כאשר נתבטלו כמה וכמה מנהגים המוזכרים הא דסיכה והא דקושרין לחייו (לבד בא"י וטירקיאה וכמו שיבא לקמן) והא דפוקקין והא דהדס וכיוצא כחלילין ומקוננות ומענות הטפחות ע"ז בא הר"מ להדיא לפסוק שכבר הונהג דבר זה גם אחר חתי' התלמוד ואין ראיה בתשו' הגאונים והוא ברור המורם מכל האמור שהענין הוא מתורת מנהג ותו לא וכן כתב הכלבו דק"ל ע"ב מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי קבורה ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו וזה המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו ע"כ הראת לדעת שבמצות קבורה ולויה והדומה כתב בלשון מ"ע מדבריהם ובהדחה ושאר דברים כתב מנהג שנהגו בו ישראל ולא עוד אלא שמעיקר טעמו מוכח שאינו מצוה דאם היה הענין נוגע לכבוד המת עצמו ממש כמו הקבור' והלויה הא ודאי שייך מצוה אבל כיון שעיקר טעם הרחיצה כדי שלא יקוצו העם בטלטולו היכי שייך לתוארו מצוה? ובאמת אינו אלא צורך מצוה. ר"ל כיון דמצו' לקוברו א"כ הוא צורך מצוה שיהא נקי כדי שלא יקוצו העם בטלטולו וכן הן דברי מוהרד"ך ז"ל שם רע"ט וע"א דרחיצה לא הוי אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה וכ"כ להדיא הרב אורחות חיים דפ"ו סע"ב וז"ל. ולחמם מים לרחיצה מותר ג"כ (מכאן הוציא מרן בא"ח סי' תקכ"ו דינו ודוק) שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יו"ט או צורך מצוה והא איכא דעיקד הרחיצה מקדם היא לכבוד המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכך נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף עכ"ד ואחר שכן מה מאד יש לתמוה על מרן ז"ל יו"ד סי' שנ"ב שהשמיט בכל הדינים הללו ענין מנהג ופסקם כאלו דין גמור והלא מקורם הם מהרמב"ם והטור וכל הראשונים וכולם פה אחד לא פסקוהו כי אם בתורת מנהג ונראה שלזה הוא שנרגש בעל באר הגולה שרשם וכתב וז"ל. טור בשם הרמב"ם בשם מנהג כל ישראל ואפריין נמטייה דיפה דקדק: