כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ו

ומעתה נבא אל ביאור דברי הש"ך בסי' שמ"ה אשר רובצין עליו מע' הרבנים הבאים ע"'הח איש על דגלו ואיש על מחנהו דהנה כבר כתבנו והארכנו לעיל שמה שהוכרח הש"ך להאריך בדברי מור"ם אלו שכתב בסי' שמ"ה ס"ב דמי שגנב וגזל ונהרג דמתאבלין עליו היינו מפני שלכאורה דברים מיותרים הם דפשוטא למה לא יתאבלו עליו מאחר שאינו פורש מד"ץ ואפי' נלכד בעבירה זו או כמותה כל ימיו וע"ז הוכרח לפרש ולומר דמה שהכריחו למור"ם לאשמועינן חדושא הוא כי היכי דלא ניסק אדעתין משום שנמסר למיתה בדיניהם נידון אותו כמאבד עצמו לדעת דלא היא יען היה בדעתו שיוכל לברוח וע"ז נרגש אימור דכונת מור"ם בהכי מתפרשא והיינו דכל גנב וגזלן כיון דרגיל בעבירה אין מתאבלין עליו דהו"ל כפורש מד"ץ והכא כיון שזה הגנב כבר נהרג הו"ל מיתתו כפרה ומתאבלין עליו וזהו פי' דעת מור"ם וזהו מה שחידש לן ע"ז הרחיב הדבור הש"ך וכתב דברים דמהם משמע דס' זאת בדעת מור"ם בדותא היא והוא אומרו אבל משום עבירה דגנב וגזל מתאבלין עליו דלא חשיב פורש מד"ץ דל"ק ס"ה כך משמע מדברי הרב הכונה שבס"ה פסק מרן דהפורשים מד"ץ הם האנשים שפרקו מעל צוארם עול מצות ואין נכללים בכלל ישראל וכו' וא"כ כל עבירה שהוא לתיאבון גמור כגזל ועריות הרי זה אינו נקרא פורש מפני שאינו פורק עול המצוה וכאמו' לעיל באורך וע"ז הוסיף וכתב הש"ך וז"ל וכ"כ הרשב"א באחר מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן בכלל פורשי מד"ץ וא"כ אחר שעלה בידינו בהכרח כונת מור"ם כמו שפי' בתחי' דבריו דאתא לאשמועינן דלא הוי מאבד ע"ל והוי כשאר גנבים וגזלנים שמתו על מיטתם דודאי מתאבלין עליהן דלא הוו פורשי מד"ץ שפיר סיים הש"ך וכתב לפי זה בגנב וגזלן שמתו על מיטתם וכתב הב"ח וכו' הכונה דכיון שיצא לנו הדין דגנב וגזלן שמתו על מיטתם דמתאבלין א"כ מאי אתא לאשמועי' מור"ם בגנב שנהרג דמתאבלין עליו הא כ"ש הוא אלא דודאי אתא לאשמועינן דלא הוי מאבד עצמו לדעת ועכשיו נרגש דמה הוכח יוכיח מדברי הרשב"א ומדברי מרן בס' ה' דגנב וגזלן אינן נקראים פורשים ומתאבלין עליו אימור דמור"ם פליג עמהם ותפס במושלם כדעת מהרי"ו סי' קי"ד דדוקא בגנב שנהרג הוא שמתאבלין עליו משום דהריגתו כפרתו אבל במת על מיטתו לא וכמו שכן הבין בפשיטות הרב ב"ח ז"ל בתשו' מהרי"ו הלזו וכן נראה פשט דברי הב"ח ז"ל גם בדעת מור"ם ז"ל אלא שדחאה מחמת המנהג וא"כ אימור דמור"ם ז"ל תפס במושלם ופסק כדעת מהרי"ו ז"ל נגד דעת הרשב"א ז"ל ונגד משמעות מרן הקדוש ז"ל לגלילות אשכנז כמנהגו וכדמשמע מפשיטות דברי הב"ח ז"ל וע"ז הש"ך ז"ל אזר כגבר חלציו להוציא מלבנו דמיון כוזב זה בדעת מור"ם ז"ל. והוא דאעיקרא אין דעת מוהרי"ו ז"ל כמו שהבין הרב ב"ח שהרי נדון מוהרי"ו ז"ל מעשה שהיה כך שהגנב נהרג בדיניהם וכתב דודאי שיש לו כפרה וחל"ה דאפי' הרוגי ב"ד יש להם כפרה אפי' עע"ז כדאיתא בפ' נגמר אומרים לו התודה שכל המתודה יש לו חל"ה (וכענין זה ממש כתב הרב עבודת הגרשוני סי' כ"ח לנדונו. וז"ל ומה שרצה מעכ"ת להוכיח סברתו מתוך דברי הרשב"א דאין צריך להעיד בפניה דאל"כ הו"ל להרשב"א לאשמועינן רבותא טפי וכו' תמיהני על מעכ"ת שאין זה דרך הלימוד כלל שהו"ל להרשב"א לפרש כי הוא השיב על השאלה שנשאל עליה ומעשה שהיה כך היה ואין לדקדק ממנו שום דיוק עכ"ד ז"ל רבותא דעת הש"ך ז"ל כדעת מוהרי"ו ז"ל דמעש' שהיה כך היה שנהרג והיא ז"ל השיב בעדיפ' מהא דאפי' היה פורש מד"ץ מיתתו כפרתו ואין לדייק ממנו הא בגנב שמת על מיטתו דינו כפורש מד"ץ דאין זה נדונו של מוהרי"ו ז"ל ואלו היה נדונו היה מפרש ואומר דאין דינו כפורש מד"ץ אפילו נלכד בעבירה כל ימיו זהו ממש דעת הש"ך ומצאנו לו חבר הרב עפ"ג ז"ל) נמצא שאפי' פורש מד"ץ הנהרג הוידו מועיל לו כ"ש זה הישראלי הכשר בחזקת כשרותו לכל התודה ודאי מסתמא התודה כמו שהיה יאודי ולא יצא מכלל חזקתו כי אם בעבירה זאת של גניבה אפי' אם כל ימיו נלכד בה סוף סוף למה נחשוד אותו שלא התודה מאחר דהחזקה היא שכל ישראלים כשרים המומתין בין בידי אדם בין בידי שמים מתודין והיא מצות ושבת עד ה' אלדיך ואפי' עד זיבולא בתרייחא ובודאי קימה. וזהו אומרו והכא נמי מסתמא התודה רצונו לומר כיון שאינו פורש מד"ץ אין לתלות הקלקלה במקולקל כיון שאינו מקולקל ואינו פורש מד"ץ אלא דיינינן ליה כיאודי כשר לכל דבריו ובודאי התודה שהוא מכלל חזקת הישראלי ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ כונת מוהרי"ו ז"ל דלא דן אותו גנב כדין פורש מד"ץ ומה שהתיר להתאבל עליו אינו מטעם שנהרג אלא מטעם שאינו נכלל בפורש מד"ץ ומסתמא התודה אפי' מת על מיטתו א"כ למה לא הביא ראיה מפורש מד"ץ עצמו שמת על מיטתו דאם חזר והתודה קודם שמת דמטמאין ומתאבלין עליו ונ"מ דהתם בפורש מד"ץ בעינן בירור גמור שהתורה מפנו שאבדה חזקת ישראל מעליו והכא בגנב אמרי' מסתמא התודה ככל ישראלים כשרים ולמה לו למוהרי"ו להביא מהרוגי ב"ד דמזה נראה דהדמיון הוא דמה התם ההריגה היא הכפרה אף בנדונו ההריג' היא הכפרה ע"ז כתב הש"ך ז"ל דלא היא דאין מוהרי"ו ז"ל ר"ל דדוקא מיתתו שנהרג הוי כפרה וכמו שהבין הב"ח ז"ל מפני שהביא מהרוגי ב"ד דלא היא שהרי ה"ה הפורש מד"ץ שמת על מיטתו הוי כפרה כשמתודה וא"כ שפיר היה יכול להביא ראיה על כל גנב שמת אפי' על מיטתו דהוי כפרה דמסתמא התודה כיון דלא יצא מחזקת ישראלי בעבירה זו כפורש מד"ץ דבעינן הוידוי ברור בעדים וראיה והיה הדמיון שוה בכל שהרי אפי' פורש מד"ץ שמת על מיטתו והתודה מתאבלין עליו כ"ש גנב שמת על מיטתו דודאי מתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואפי' אי הוה משתעי נדון מוהרי"ו ז"ל בגנב שמת על מיטתו ודאי יותר נאות היה להביא ראיה מפורש מד"ץ שמת על מיטתו וע"ז כתב הש"ך ז"ל אלא דעובדא דהתם הוי בנהרג ר"ל דמה שהביא מוהרי"ו ז"ל מהרוגי ב"ד היינו משום דעובדא דהתם הויא בנהרג לזה הביא כיוצא בה ולעולם דלא הוי גנב כפורש מד"ץ ואפי' לדעת מוהרי"ו ז"ל והוא ברור. ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ דעלה בידינו דאפי' פורש מד"ץ אם חזר והתודה מטמאין ומתאבלין עליו א"כ מאי האי שפסק מור"ם לעיל דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו דבמאי אוקימתא האי סברא דרגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו אי ברגיל כגזל ועריות הא אוקימנא לעיל דעבירות כאלו אפי' רגיל כל ימיו לאו פורש מד"ץ הוא ומתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואי הך רגיל הוא באופן דשביק היתרא ואכיל אסורא דהוי דינו כפורש מד"ץ וע"ז פסק דאין מתאבלין עליו כמו שהוא האמת אכתי קשה למה כלל ופסיק ותני אין מתאבלין עליהם סתם דנראה אפי' חזר בו והתודה בפירוש ולמה לא? הלא אפי' פורש מד"ץ גופיה ומומר אם חזר בו והתודה מתאבלין עליו ולא יהיה רגיל חמור מן המקור? וע"ז כתב הש"ך דנרא' דהאי רגיל דאין מתאבלין עליו היינו כשלא התודה קודם מיתתו כמו פורש מד"ץ הפסיק ותני מרן ז"ל דאין מתאבלין עליו בסתם והיינו ודאי כשלא התודה אבל אם התודה סוגיא ערובה היא דמתאבלין עליו א"כ גם רגיל בעבירה שפסק מור"ם ז"ל שהוא על אופן האמור והיינו כפורש מד"ץ ובמומר (וכמו שהארכנו במקור הדברים במרדכי) ודאי מיירי כשלא התודה אבל אם התודה ודאי מתאבלין עליו כי לו יהו פורש מד"ץ גופיה מקור הדין אשר ממנו חוצב דין זה ועכ"ז במתודה וחזר בו מתאבלין ודא ודא ר"ל בין פורש מד"ץ ומומר בין רגיל בעבירה דשביק היתרא ואכיל איסורא וכדומה וכנז"ל בעינן הוידוי מבורר בעדים וראיה ולא מסתמא יען אבדה חזקת ישראל מעליהם ואין אנו יכולין לומר בחזקתם קיימי שהתודו מסתמא דאין להם חזקה. והוא בירור הלכה זו על אמיתותה וממילא זהו בירור דעתו של הש"ך ז"ל על נכון והחולק עבודה זרה לא ראה מאורות שמעתתא אליבא דהלכתא מימיו ואינו אלא מן המתמיהין: